משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 5 · משנה 7

שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם – שבע מידות בלתי ראויות, ומולן שבע מידות ראויות.

החכם – במה שסיימה הכותרת מתחיל הפירוט (סדר כיאסטי), אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו – בכתבי יד טובים ובדפוס נוסף "בחכמה" – זו דרך התנהגות ראויה בבית המדרש, אך גם בכל חבורה. התוספת "בחכמה" מעבירה את הרקע לבית המדרש, ואילו "גדול ממנו" בסתם הוא גדול בגיל ובמעמד, והדברים מתאימים לכל התכנסות.

ואינו נכנס לתוך דברי חבירו – בהקשר זה מן הראוי להזכיר את ההוראות לחברים המנויות ב"תחוקה" של בני כתות מדבר יהודה. בין השאר החבר אסור לו להתפרץ לדברי חברו, ולדבר בקול רם. תכונות התנהגות אלו נחשבו אפוא לנורמה המחייבת בחברה מכובדת.

ואינו נבהל להשיב – אינו ממהר אלא שוקל את הדברים, שאל כהלכה ומשיב כעינין – בחלק מעדי הנוסח הסדר הפוך: "שואל כעניין ומשיב כהלכה". ההיגד אינו קשור בהכרח להווי בית המדרש. אדם הגון אינו מתחיל נושא חדש אלא מצטרף לנושא הקיים, שואל שאלות לעניין ומשיב כראוי. אבל הביטוי הזה מצוי גם בהקשר בית מדרשי מובהק.

בתוספתא מופיע פירוט סכֵמתי של סדרי העדיפויות בהעלאת נושאים בבית המדרש: "אין שואלין מעומד, ואין משיבין מעומד, לא מגבוה ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים. אין שואלין אלא כעינין ואין משיבין אלא במאורע" (סנהדרין פ"ז ה"ז, עמ' 426). כלומר, השאלות שהתלמידים שואלים צריכות להיות מעניין השיעור. מכיוון שכך, ייתכן שכל ההיגדים על החכם מקורם בהווי בית המדרש. גם המדרש מתאר את הנוהג לדרוש לפני החגים מעניין החג: "אמר להם הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג, מיכן אמרו משה תקן להם לישראל להיות שואלים בענין ודורשים בענין" (ספרי במדבר, פס"ו, עמ' 62). ה"שואלים" הם השאלות שהרב נשאל בתחילת הדרשה, השואל צריך לשאול בעניין החג ולא בנושא אחר.

ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון – משיב לפי הסדר (ולא בסדר כיאסטי כמו שמשנתנו ערוכה), ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי – במונחים של בית המדרש "שמעתי" הוא טיעון מרכזי. זו הדרך שבה הרב מוסר את תורת רבותיו, ושמועה היא הראיה החזקה ביותר. על רבי אליעזר בן הורקנוס מסופר שלא אמר דבר שלא שמע מימיו (לעיל פ"א מ"ח). התנא מצפה מהחכם שלא להסתמך על שיקולי היגיון, או על דרשה, אלא אם שמע את הדבר במפורש. בהקשר זה ברור ש"שמעתי" או "לא שמעתי" הוא סוף הדיון. עם זאת לא נאמר במשנה שדרכי החשיבה ההלכתית האחרות אינן קיימות, אלא רק שעל החכם להגדיר במפורש מתי הוא מוסר שמועה ומתי הוא משתמש בכלי חשיבה אחרים (דרשה, היגיון, היקש וכו').

ומודה על האמת – אם התברר שטעה, או שאיננו יודע (לא שמע), וחילופיהן בגולם – אין צריך למנות את המידות הגרועות, הן ברורות.

המימרה מצויה באבות דרבי נתן עם תוספות קלות (נו"א פל"ז; נו"ב פ"מ, עמ' 110) ובעוד מקורות המאוחרים למשנה. עד כאן רשימת העשרה. באבות דרבי נתן עוד עשיריות, וקשה להבין מדוע בחר התנא במה שבחר. כך, למשל, היינו מצפים למצוא את עשרת הדיברות, או עשיריות אחרות המצויות בתנ"ך.