משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 6 · משנה 11

ה"משנה" באה לסכם את משמעות ה"משנה" הקודמת, ולהוות סיום חגיגי לפרק כולו.

כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו – ישעיה מג ז. לכן כל הקניינים וכל המאמרות שבהם נברא העולם (לעיל פרק ה) מטרתם להרבות בכבוד ה'.

ואומר ה' ימלוך לעולם ועד – שמות טו יח, זה כבוד ה'.

אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר – ישעיה מב כא. ה' ברא את העולם להרבות בכבודו, ונתן לישראל מצוות להרבות בזכותם. הרעיון הוא שהמצוות אינן עול אלא זכות. טוב לישראל לקיים מצוות, וקיומן של מצוות מזכה את ישראל.

בעדי נוסח שונים מופיע סיום נוסף²⁸מצוטט לפי שרביט, אבות על אתר. :

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך וגו' (ישעיה נד יג), אל תקרי בנייך אלא בונייך – לכאורה הדרשה היא שתלמידי חכמים הם בונייך, כי הם בונים את האומה. ברם בשום מקום לא מצאנו דימוי זה. תלמיד חכם אמנם נדמה לאבן (כגון ספרי דברים, יג, עמ' 21), אך אין הוא מכונה "בונה". מפי אבי מורי שמעתי שהדרשה היא בּוּנָיִך – הנבונים שבך. ואכן תלמיד חכם נחשב, כמובן, לנבון: "זו ששאל אריוס את רבי יוסי, אמר לו אי זה הוא חכם? אמר לו המקיים תלמודו. או אינו אלא נבון? אמר לו כבר נאמר נבונים. מה בין חכם לנבון? חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאים לו לראות רואה וכשאין מביאים לו לראות מוציא משלו ורואה. נבון דומה לשולחני עני, כשמביאים לו לראות רואה כשאין מביאין לו לראות יושב ותוהה" (ספרי דברים, יג, עמ' 22). נבון הוא תלמיד חכם, אם כי במדרש התנאי הוא תלמיד חכם מסוג משני בטיבו. הוא נחשב ליוצר, אך אין לו תורה משלו. בספרות חז"ל יש מחלוקת בנושא, האם החכם האידֵאלי הוא היודע לשנן את מה שלמד או זה שיוצר הלכות כמעיין המתגבר (לעיל פ"ב מ"ט). אם כן יימצא מי שיסבור שנבון גדול מחכם (במונחי המדרש). פשוטים יותר הם מדרשים אחרים, כגון " 'בלב נבון תנוח חכמה' – זה תלמיד חכם בן תלמיד חכם, 'ובקרב כסילים תודע' – זה תלמיד חכם בן עם הארץ" (בבלי, בבא מציעא פה ע"ב). נבון עדיף מחכם. אמנם בימינו יימצאו כאלה שהדימוי לא ימצא חן בעיניהם, ואכן דימוי זה, שלבן עם הארץ אין סיכוי לטפס במעלות בית המדרש, שנוי גם הוא במחלוקת בתוך ספרות חז"ל, ולא נרחיב בכך²⁹המימרה בבבלי היא עמדת ביניים בין אלו הסבורים ששערי תורה פתוחים לכול ואינם תלויים בייחוס לבין הסבורים שבן עם הארץ אינו מוזמן לבית המדרש, בין אם מרצונם של חכמים (שאיננו ראוי לכך) ובין שזו תוצאת המציאות. בית המדרש פתוח, אך ראשם ולבם של בני עמי הארץ סגור. ראו בן שלום, תלמוד תורה. נסתפק בציטוט אחד: 'קול ה' בכח קול ה' בהדר' (תהילים כט ד), משלו משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיו לו בנים גדולים, מהן בעלי תורה, מהן בעלי משנה, מהן בעלי משא ומתן. שוב נשא אשה אחרת ענייה, והיו לו בנים ממנה, שיגרן למקרא ולמשנה וללמד דרך ארץ, היה יושב ומצפה ואומר מתיי יהיו כבניי הגדולים. לימים בא אצלם, לא מקרא בידם ולא משנה בידם ולא דרך ארץ בידן. והיה יושב ומטפח לפניהם, אמר, בתים שבניתי לאילו למה? ושדות שקניתי לאילו למה? כרמין שנטעתי לאילו למה? כך ישראל..." (תדב"ר זוטא, פ"ב, עמ' 12). הנחת הדרשן היא שמאישה ענייה לא יצאו צאצאים הגונים. התרגום האנגלי של בראודה מנסה לעמעם טיעון עיליתני זה ומתרגם "ענייה" כ- "of humble origins". ברם גישה כזאת, שאין דברי תורה נמסרים אלא לעשירים, קיימת במקורות, כגון "שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה" (אבות דרבי נתן, נו"א פ"ג). אבל במקבילה בנוסח ב (פ"ד): "וכשר". כמו כן: "לענין התלמידים דרש רבן גמליאל הזקן ארבעה דברים: דג טמא, דג טהור, דג מן הירדן, דג מן הים הגדול דג טמא כיצד? בן עניים שלמד מקרא ומשנה הלכות ואגדות ואין בו דיעה. דג טהור כיצד? זה בן עשירים שלמד מקרא ומשנה הלכות ואגדות ויש בו דיעה. דג מן הירדן כיצד? זה תלמיד חכם שלמד מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות ואין בו דעת להשיב. דג מן הים הגדול כיצד? זה תלמיד חכם שלמד מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות ויש בו דעת להשיב" (אבות דרבי נתן, נו"א פ"מ, עמ' 127). .

"יהי שלום בחילך שלוה בארמונתייך למען אחי ורעי אדברה..." – תהילים קכב ז, וההמשך שונה מעד נוסח למשנהו.

המשפט הראשון מצוי באבות דרבי נתן, נוסח א פמ"א, עמ' 134, והמשפט השני מצוי שם בנוסח ב פמ"ח, עמ' 134, כסיום לחיבור אבות דרבי נתן. נראה שמעתיקים העבירו לפי בחירתם את מדרשי הסיום לפרקנו וכסיום חגיגי למסכת, וללימודה בין פסח לשבועות.