משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 3 · משנה 18

רבי לעזר בן חסמה – מצעירי התלמידים בדור יבנה שכבר זכו לתואר "רבי"¹⁰⁸נזכר עם רבי יוחנן בן ברוקא, ראו להלן פ"ד מ"ד. .

אומר קינים – אדם מביא קן בצרעת, בנזירות או לאחר לידה (חובת האישה). הלכות קנים הן בדרך כלל הלכות הנשים.

ופיתחי נדה – דיני נידה. התנא משתמש בכינוי לציון דם הנידה, והמילה "פתח" מציינת את אבר המין הנקבי.

הן הן גופי הלכות – המונח "גופי הלכות" הוא סתום. כפשוטו הכוונה שאלו עיקרי הלכה, בניגוד למנויים להלן שהם תוספות. השאלה היא למה נבחרו שני מרכיבים אלו של דינים הנוגעים לנשים. בחינה מדוקדקת של ההלכות נעשתה במסגרת פירוש משניות קינים ונידה. משנת קינים אכן צמודה לכתוב המקראי, אך אין בה חידושים רבים לעומת מסכת זבחים הדנה גם בדיני הקן. בהלכות נידה, לעומת זאת, המרכיב המקראי קטן יותר, יש בהן הרבה חידושי חכמים, ולא אחת הסיבות להן בלתי ברורות והן נשענות על הכרה חלקית בלבד של אברי ההולדה של האישה¹⁰⁹ראו מיצ'ם, נידה. . יש להניח שהתנא לא היה מודע לביקורת מודרנית זו, ולא היה שותף לה. ובכל זאת, למה נבחרו הלכות נשים דווקא כדוגמה ל"גופי הלכות"? ייתכן כמובן שזו רק דוגמה, וכל שהחכם רוצה לקבוע הוא שגופי הלכות חשובים מאשר התחומים הנזכרים להלן. או לחילופין שאף הן גופי הלכות, אף שעיסוקן בנושאים משניים שאין להם בסיס בתורה.

תקופות – ידע החישוב האסטרונומי המתבטא ומיושם בחישוב לוח השנה. חכמים מגלים עניין בידע זה, ויש מהם שאף התפארו או ייחסו להם הבנה בו. התנא רואה בכך חשיבות, אך משנית.

וגמטרייה – המילה "גימטרייה" מבוססת על מילה יוונית שמשמעה חקר מידות השטח. המילה היוונית היא γεωμετρία (גאומטרייה) והיא מורכבת משני יסודות: המילית גה, או גאו, שמשמעה קרקע, ומטרי, שמשמעה מדידה. ברם בספרות חז"ל גימטרייה (או בכתיב דומה) היא לימוד המבוסס על ערכן המספרי של האותיות, כגון "אמר רמי בר חמא: השטן – בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי" (בבלי, יומא כ ע"א – השטן הוא 364 בגימטרייה), וכן דרשות רבות. במדרש בתר אמוראי, משנת רבי אליעזר (פרשה ב), מנויות המידות שהאגדה נדרשת בהן, והגימטרייה אחת מהן, כלומר היא אינה משמשת להלכה אך מוצגת כמתודה (מידה) לגיטימית ללימוד אגדה. אמנם הבאנו לעיל שתי דרשות בגימטרייה שהן בהלכה, אך אלו שני חריגים שבהם "גויסה" הגימטרייה להוכחת הלכה ידועה ומפורסמת. מידה זו של מניית ערכן המספרי של אותיות מכונה ביוונית ΄ισόψηφα (היסופספמה¹¹⁰ליברמן, יוונים ויוונות, עמ' 205. ) ושימשה ל"חקר" ספרותי ופתרון חלומות. גם בחברה היהודית שימשה לתפקידים דומים, בנוסף לאלו שמנינו לעיל¹¹¹ליברמן, שם שם. .

בתלמוד הבבלי ובמדרשי האגדה הארץ-ישראליים¹¹²כגון בראשית רבה, צז כח, עמ' 1227. ברור ש"גימטרייה" היא ספירת האותיות. השאלה היא האם זו הייתה משמעות המונח גם בספרות התנאית. למעשה לפנינו שתי שאלות: האם שיטה זו מופיעה בספרות התנאית, והאם המונח "גימטרייה" מופיע במשמעות של "היסופסמה"? הבבלי מייחס לרבן יוחנן בן זכאי ידע בתקופות, גימטריות ושאר חכמות משניות (בבא בתרא קלד ע"א), אבל כמעט כל הדרשות במתודה דרשנית זו הן אמוראיות.

בספרות התנאית כמעט אין דרשות המבוססות על גימטרייה. לכלל זה רק מעט חריגים, כגון " 'קדוש יהיה', יהיה בגמטריא תלתין" (ספרי זוטא, ו ה, עמ' 241; בבלי, נזיר ה ע"א – "יהיה" בגימטרייה שלושים, ומכאן שנזירות היא שלושים יום); "זה בגימטריא שנים עשר" (בבלי, הוריות יא ע"ב)¹¹³הדרשה מצויה גם בבראשית רבה, צז כח, עמ' 1227, אלא שהיא מוסבת לאגדה ולא להלכה. המונח "גימטריא" מופיע בה במפורש. ברם קטע זה של בראשית רבה עבר עיבוד בבלי, ואיננו בחלק מעדי הנוסח. דרשה זהה מצויה במדרשים (זה = שנים עשר, לעניין אחר, תנחומא, כי תצא ד; מדרש אגדה בובר, שמות ל יב). .

בירושלמי אין המונח "גימטרייה" נקשר לדרשות "היסופסמה", אך יש דרשה בהלכה המבוססת על גימטרייה: "אלה הדברים" – מכאן לל"ט אבות מלאכה ("אלה" מניין 36, ועוד "דבר" ו"דברים" – הרי עוד שלושה. ירו', שבת פ"ז ה"ב, ט ע"ב). דרשה אחרת שם לל"ט אבות מלאכה מבוססת רק על הצירוף "אלה הדברים" ועל חילוף אותיות ה-ח; היא עוסקת בהלכה, אך אינה מכונה במפורש "גימטרייה". לעומת זאת המונח מופיע בדיון אחר: "אמר רבי אבהו כל ימינו היינו טועין בה כמקל הזה שלסומא עד שלמדנוהא מן חשבון גימטריא. קבא כמה עבד, עשרין וד' ביעין" (ירו', תרומות פ"ה ה"ג, מג ע"ג). גימטרייה היא מענפי החשבון: "קב כמה הוא, 24 ביצים". עדיין אין זו מדידת שטח אלא אריתמטיקה (חשבון פשוט), או ליתר דיוק תורת הכפל.

על סמך מצב העדויות שהבאנו נראה שהגימטרייה היא מידה (דרך דרשה) שהשתמשו בה במודע בתקופה האמוראית, ואז התייחס המונח "גימטרייה" לשיטת הדרשה. במקורות התנאיים המונח אינו נקשר לשיטת דרשה זו, ובכלל דרשות "היסופסמה" היו מועטות ביותר¹¹⁴המונח "גימטרייה" לדרשות הבנויות על ערכן של אותיות נדיר בספרות ארץ ישראל, אך יש לכך דוגמאות מעטות, כגון אלו שמנינו בהערה הקודמת. המונח מופיע באיכה רבה, פתיחתא יב ופתיחתא לד; תנחומא בובר, לך לך, ד ד; וירא כא; מדרש תהלים לא ו ועוד, ובמעט מדרשים ארץ-ישראליים נוספים. כן מופיע המונח עשרות פעמים במדרשים רבים אחרים שהם מאוחרים ומושפעים מתורת בבל (דברים רבה, במדבר רבה וכיוצא באלו). .

המפרשים הלכו בדרך כלל בעקבות הגמרא והסבירו שגימטריות הן דרשות הבנויות על הערך המספרי של האותיות (רי"ש בשם "אבל אני קבלתי"). אבל בתחילת פירושו הוא מפרש שגימטרייה היא פשוט תורת הכפל, וזאת בשם סידור רב סעדיה גאון וספר היצירה. פירוש זה מתאים לירושלמי, וקרוב למשמעות המילולית של המילה. על כן נראה לפרש את משנתנו לפי היוונית, במובנה המקורי של המילה גימטרייה. גימטרייה היא אפוא חקר השטח או תורת המישור בלשוננו, ו"תקופה" היא חקר התלת-ממד (החלל וגופי השמים).

ניתן אפוא לסכם ששתי המשמעויות של המונח "גימטרייה" היו ידועות בארץ ישראל האמוראית. המשמעות המדרשית הייתה נפוצה יותר. המשמעות היוונית הלשונית נשמרה רק בארץ ישראל (פעם אחת בירושלמי), אך בארץ ישראל הכירו את שתי המשמעויות. לא מצאנו דרשות תנאיות בגימטרייה (שווי אותיות), ועלינו להסיק כי מידה זו טרם שוכללה.

פרפריות לחכמה – במשנת פסחים (פ"י מ"ג) מוזכרת "פרפרת הפת" ואחריה מביאים את "גופו של פסח", שהוא מקביל ל"גופן של הלכות". כידוע הסעודה החגיגית בארץ ישראל החלה בסדרה ארוכה של מְתאבנים, וסעודת הפסח נוסדה על בסיס זה¹¹⁵אפטוביצר, פרגמנט, הוכיח שבימי המשנה והתלמוד היה נהוג לאכול לפני הסעודה כמה מיני פרפראות, וכרגיל היה נהוג לאכול שלושה מינים. ראו פירושנו למשנת פסחים פ"י מ"ד; תבורי, סעודת פסח. . פרפרת הפת היא הבשר או הירקות הנאכלים עם הפת, וזהו ששנינו בתוספתא "השמש מכביש בבני מעים ונותן לפני האורחין" (פסחים פ"י ה"ה), כלומר טובל אף בחלקים מן הבהמות הנשחטות ונותן לפני האורחים כדי לעורר תיאבון, מעין הכנה לארוחה¹¹⁶ניתן אף לפרש שהביטוי "עד שהוא מגיע לפרפרת הפת" מובנו לפני שיגיע, כלשון שמצינו במשנת תמיד: "הזהר שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור" (פ"א מ"ד), וכפי שפירש אלבק, עמ' 456. אך לענייננו אין הדבר משנה. חלק מהמפרשים סברו משום מה שפרפרת באה לאחר הסעודה, ופירשו לפי דרכם שלימוד הגימטרייה צריך לבוא לאחר שמילא את גופו בתלמוד והלכה (כגון מדרש שמואל ואחרים). . נראה שמציאות זו משתקפת תוך הרחבה בהגדות מן הגניזה שהבאנו בפירושנו למשנת פסחים. אם כן פרפרת איננה קישוט או משהו בלתי חשוב אלא מתאבן, מה שבא לפני גוף הדבר, מעין "הקדמות נצרכות" שבלעדיהן אין מתחילים ללמוד. למשמעות ההיגד נחזור בסוף המשנה.

וסרשטיין התקשה בפירוש זה משום שהפרפרת מופיעה במשנתנו כמטפורה (דמוי הלימוד לסעודה), ואין מקבילה נוספת לשימוש דומה במילה זו. השאלה עצמה איננה קשה, אך פירושו מעניין. הוא מציע לתקן פרפריות-פרפדיות מהמילה היוונית "פרופידיאה" (πρoπαιδεία) שמשמעה לפני החינוך. כלומר, לפני לימוד התורה (החכמה העיקרית) צריך ללמוד מתמטיקה, תלת-ממדית (תקופות) ודו-ממדית (שטח). הוא גם מביא מדברי קלמנס, אב כנסייה ממצרים במאה השנייה, שמקבל עיקרון זה ומדמה אותו ללפתן שלפני הסעודה. כלומר, המטפורה פרופידיאה = פרפרת כבר מוכרת לו.

המשנה באבות עשויה להיות קשורה למשנת חגיגה: "היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו. הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מי שיסמכו, הן הן גופי תורה" (פ"א מ"ח). במשנת חגיגה נעשה שימוש במונח "גופי תורה", אבל במקבילות שנביא להלן "גופי הלכות". המיון של ההלכות הוא בהתאם לבסיס המקראי שלהם:

1. גופי תורה – בסיס מקראי איתן

2. מקרא מועט והלכות מרובות

3. הררים התלויים בשערה

4. פורחים באוויר (כל ההלכה איננה בתורה).

בפירוש משנת חגיגה עסקנו במקומה. השאלה העיקרית היא מה תפקיד המשנה, ומה תפקיד המיון. ניתן לקרוא את שתי המשניות (משנת חגיגה והמשנה הבאה שם, פ"ב מ"א) כהדרכות לדרשנים, בהלכה – באילו תחומים רלוונטי לדרוש את הפסוקים ולגשר בין מקרא להלכה; באגדה – באילו תחומים ניתן לדרוש בפורומים שונים. מכיוון שכך, ניתן להעלות כהשערה נוספת שהדרשן רואה לפניו את הדרשה החגיגית ברגל, ורומז להנחיות על תכניה. אם כך, חשפנו ניסיון נוסף להנכיח את לימוד התורה כחלק ממצוות הרגל, אפיון המצוי בספרות התנאית סביב מצוות העלייה לרגל, כפי שראינו. בכך מתקשרת משנת חגיגה זו לקודמתה, ובעיקר לדברי רבי שמעון בר יוחאי המעתיק את "מעוות לא יוכל לתקון" מתחום הקרבנות אל תחום לימוד התורה.

ברם, אפשר שיש כאן היגד חסר מטרה הבא למיין את ההלכה המגוונת לסוגים שונים, מיון שאין לו משמעות מעשית או תאולוגית מרובה אלא כל כוחו בהבחנה התאורטית¹¹⁷בבבלי, חגיגה יא ע"ב: "הן הן גופי תורה – הני אין, הנך לא?!" (כלומר, רק האחרונים הם גופי תורה והראשונים אינם גופי תורה, בתמיהה), "אלא אימא הן והן גופי תורה" (כלומר, גם הקבוצות הראשונות וגם האחרונות הן גופי תורה). זוהי הגהה במשנה. רוב הנוסחאות גורסות: הן הן, ומיעוטן: והן הן. התלמוד נרתע אפוא מהדירוג וחושש שיהיה מי שיראה בכך משמעות תאולוגית או מעשית (שלדעת הבבלי איננו במשנה). גם אנו נוטים לחשוב שאין כאן דירוג בעל משמעות, אך מלשון המצווה אפשר שצריך להבינה כבעלת משמעות דתית. . איננו מכירים אבחנה תאורטית בין סוגי ההלכות האמורות. היעדר בסיס מקראי לא הפך את ההלכות לרופפות או רעועות יותר¹¹⁸לדעתנו הדרשות לא יצרו את ההלכה, ראו על כך במבוא הכללי לפירוש המשניות. .

במקבילות מתייחס התנא הקדום אבא יוסי בן חנן למשנתנו ואומר: "...אילו שמנה מקצעות של תורה גופי הלכות" (תוס', עירובין פ"ח הכ"ד; חגיגה פ"א ה"ט).

מעתה ניתן לגשת לבירור משנתנו. אפשרות אחת היא שרבי אלעזר בן חסמא מתייחס למשנתנו ואומר שקנים ופתחי נידה הם דוגמה לגופי הלכות (דוגמה לטהרות וטומאות שנזכרו ברשימה של גופי התורה במשנה חגיגה ובמקבילות בתוספתא), ואילו תקופות ומתמטיקה הן הקדמות נחוצות לגוף ההלכות. אולי בגלל זה נבחרו דווקא הקנים והנידות, שכן להבנת ההלכות הללו ולפסיקה בהן נדרשת במיוחד ידיעת המציאות הרֵאלית.

ודוק! בניגוד לפירושי רוב המפרשים "פרפראות" איננו חומר משני, קישוט או פרטים תפלים, אלא להפך. המתאבנים היו חלק מגוף הסעודה שחלו עליה כל כללי הטקס, ואין סעודה של ממש ללא פרפראות. אלא שיש הבדל בינם לבין גוף הסעודה (בשר, דייסה ולחם); הפרפראות הן הנותנות את הטעם ומשמשות כפתיח הכרחי. אתנאיוס המקדיש את כל ספרו לתורת הסעודה מקדיש לפרפראות חלק גדול. אין כאן זלזול בתפקיד התקופות והגימטריות אלא האדרה שלהן תוך מיקומן ה"נכון" במערך הסעודה.

הסברנו את המשנה תוך ניסיון לתת למונחים שבה משמעות כוללת יותר (רֵאליה כרקע להלכה). אפשר שפירוש זה "מגויס" לדרכנו, שכן כך אנו מפרשים את המשנה כולה, ואת הנאמר במשנת אבות צריך להבין בצורה מצומצמת יותר. כלומר, הלכות נידה הן דוגמה מקרית בלבד. מכל מקום, בדיוננו במשנת חגיגה הראינו כי זו משנה קדומה, וסביר שחכם מדור יבנה ימשיך אותה ויגיב לה, כמות שהצענו.

שאלת לימודי החול העסיקה רבות את חכמי ימי הביניים, והיא נושא לפולמוס בן זמננו בתוך המחנות הדתיים השונים. מצד אחד ניצב המחנה ה"מסורתני" הסבור שרק לימוד התורה (במובנה המורחב) הוא לימוד ראוי, וכל היתר או שמצוי בתלמוד או שהוא בזבוז זמן. לכל היותר יש לו ערך למטרות פרנסה, אך אדם צריך להקדיש עצמו ללימוד תורה. לעומת זאת הגישה ללימוד תורה אמִתי חסומה מפני נשים, והן "רשאיות" (לא חייבות) ללמוד מדעים כדי להתפרנס. בקבוצות ה"אולטרה-שמרניות" אפילו היתר זה מוגבל מסיבות מגדריות שונות, ומשיקולים כלליים-ציבוריים. לעומת זאת תנועת "תורה ודרך ארץ", ואחריה תנועת "תורה ועבודה", הציבו מטרה של חינוך משולב שבו לימוד התורה משתלב בלימודי מדעים. חלקם ראו זאת רק כדרך פרנסה מתוך תפיסה עקרונית שאדם צריך להכין עצמו לעולם הכללי, ואל לו להסתפק בלימוד תורה, וחלקם ראו בכך אידאולוגיה וקיוו שלימוד מדעי ישפיע על סדרי לימוד התורה ויעמיק את ההבנה. חכמים שונים בימי הביניים התייחסו לשאלת תוכני הלימוד החוץ תורני, אבל רק עם פתיחת עידן ההשכלה החלה שאלת לימוד המדעים לתפוס מקום מרכזי במחשבה החינוכית ובתאולוגיה של הציבור היהודי. במסגרת הוויכוח נעשה שימוש רק במימרות קטועות בספרות חז"ל ובספרות ימי הביניים. במסגרת זו מילאה משנתנו תפקיד שולי, שכן המונחים הנזכרים בה הובנו בצורה מצומצמת. "תקופות" נתפסו כידע הנדרש לחישוב הלוח, וגימטריות לדרך הדרשה לפי חישוב ערכן המספרי של האותיות. לפי הפירוש שהצענו למשנה הרי שיש בה עמדה מפורשת בנושא שלימים הפך להיות כה מרכזי.

עם זאת, לדעתנו אין טעם להעביר את דברי התנא למציאות זמננו ללא בקרה נוספת. בימי רבי אלעזר בן חסמא היה הידע המתמטי צנוע, והזמן הנדרש ללימודו היה מועט. כיום לימודי המדעים דורשים השקעת זמן רבה. מצד שני, בעבר לא נדרש הידע המתמטי כבסיס לפרנסה, ויכול היה אדם להיות חקלאי מצוין ללא ידע זה. כיום הידע המדעי הוא בסיס להתמצאות בעולם ולשלל תחומי עשייה ופרנסה, הרבה יותר מכפי שהיה בעבר. אי אפשר לצוות "אהב את המלאכה" ללא הבסיס המדעי הנדרש למימוש האהבה. המשנה מדברת על יחס חיובי ללימוד המדעים (וודאי שמתנגדת לשלילתו), והיא מדרגת את המתמטיקה במקום חשוב בתכנית הלימודים. היא אינה רואה בו את עיקר הסעודה, אבל לימוד המדעים הוא חלק בלתי נפרד מהסעודה. עם זאת, אין היא נותנת תשובה לגבי חלוקת ההשקעה בתחומים השונים במונחי זמן ועלות. משנתנו ודאי הייתה מתנגדת לגישה שכונתה כאן באופן כללי "מסורתנית", אך אין בה תשובה חינוכית מלאה כיצד לשקלל את המרכיבים החיוניים של תכנית לימודים משולבת.