משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 3 · משנה 17

רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה – כפי שכבר כתבנו לעיל במ"ה המונח "דרך ארץ" מתפרש כטרדות חיי המציאות, או כחיים לפי ערכי המוסר החברתי. במקרה זה אפשר לפרש את המשנה בשתי הצורות. התנא דורש שיתוף פעולה ואיזון בין חיי התורה והמוסר (או חיי המעשה), בניגוד לדברי נחוניה בן הקנה במשנה ה. שם הצענו להעדיף ש"דרך ארץ" היא טרדות העולם הזה. במשנתנו בהמשך מדובר על יראה, וגם על פרנסה, כך שאת הרישא העוסקת בדרך ארץ אפשר לדמות לאחת משתיהן.

אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה – במשפט זה התנא מגיב לדברי החסיד חנינה בן דוסא (משנה ט) שטען שיראת חטא קודמת לחכמה (תורה) ורבי אלעזר דורש שוויון בין שני הערכים. כפי שטענו בפירושנו למשנה ט כבר שם אין ביטוי לדעת החסידים עצמם, ולפנינו ניסוח "מתוקן" שיש בו הכרה בשני הערכים. כך גם אצלנו אין זה הניסוח האנטי-חסידי הרווח, אלא ניסוח מתוקן המאמץ את שני הערכים ודורש איזון מלא ביניהם. גישה דומה זוהתה לעיל (פ"ב מ"ב, וראו להלן פ"ד מ"י).

אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת – אי אפשר לדעת מהמקורות מהם הערכים של בינה לעומת דעת. בספרות אנשי הסוד הבינה היא המשאב של הסוד, היכולת להבין ולחוש את הסוד: "אלמלא בינה אין כל העולם כולו מתקיים אפילו שעה אחת, שנאמר: הבו לכם אנשים חכמים ונבונים. באותה שעה אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל הבו עליכם בעלי בינה להיות ראשים עליכם, מיד הלך משה והיה מחזיר בכל משכנות של ישראל וביקש בני אדם בעלי בינה ולא מצא... מכאן אתה למד שגדולה בינה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מן התורה שאילו אדם קורא תורה ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות שמועות ותוספות מושלות ומעמדות וכל סדרי מדרשות ואין בו בינה אין תורתו שווה כלום, שנאמר: בינה נבוניו תסתתר"¹⁰⁵ורטהימר, בתי מדרשות ב, עמ' 358. . האם לכך מתכוון התנא, והוא מתמודד עם טענות אנשי הסוד, או שאצלו לבינה יש משמעות אחרת, בתחום לימוד התורה הרגיל? גם המונח "דעת" אינו ברור.

סדר הזוגות שונה מעד נוסח אחד למשנהו, אך הרשימה עצמה זהה.

אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח – קמח כאן הוא מן הסתם מקור פרנסה. המימרה מקבילה למימרה הקודמת בדבר תורה ודרך ארץ. הפרנסה תלויה בלימוד, ולימוד זקוק לתשתית כספית. המפרשים דירגו את שני הערכים, או תמהו למה התנא אינו מדרג אותם, אך דומה שבמשנה המסר העיקרי הוא מסר השוויון, ואסור לטשטש אותו בשמן של גישות "צדקניות" יותר.

הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו – החסידים מכונים "יראי חטא" ו"אנשי מעשה", אם כן התנא דורש כאן בדבר היחס בין תורה לחסידות, והוא מקביל למשפט השני בדבר חכמה ויראה.

למה הוא דומה לאילן שנופו [מרובה]¹⁰⁶קיים בכל עדי הנוסח, ובכתב יד קופמן נשמט בטעות ותוקן. ושרשיו מעוטין והרוח באת ועוקרתו והופכתו על פניו – במשל יפה זה התנא חורג לכאורה מעמדת השוויון בין הערכים ומסביר שהמעשים (החסידות) הם תנאי לתורה, והם הבסיס לה. חכמת יתר נתפסת כחולשה וכמזיקה, היא מאפשרת לרוח לעקור את עץ היהדות. בנוף (חכמה מרובה) העץ חשוף לסכנה, אך הוא פורח ובחיי היום יום הוא עץ נחשק, ואילו החסידות מעניקה אפוא כוח ושרידות, אך הם נראים פחות כלפי חוץ. אין כאן דירוג של סדר עדיפויות, אך לשאלה מה עדיף ניתן להשיב בשני אופנים:

א. מעשים עדיפים, כי הם התנאי לאורך ימים.

ב. החכמה עדיפה, כי היא בסופו של דבר התוצר שעליו רוצים לשמור. לשורשים בלבד אין ערך רב.

ב-פ ובכמה קטעי גניזה טובים נוסף פסוק: "שנאמר (ירמיה יז ו) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב", וכן בהמשך, ונעסוק בכך בקצרה להלן.

וכל שמעשיו מרובין מחוכמתו למה הוא דומה לאילן שנופו ממועט ושרשיו מרובים אפילו כל הרוחות באות עליו אין מזיזות אותו ממקומו – חסידות מרובה נראית כאילו היא "מצמצמת את העץ", אבל בעצם הוא חזק יותר ועמיד יותר. באמירה זו נשמע הד אפולוגטי. ריבוי התורה נתפס למראית עין כפריחה, וכסימן לפיתוח, אך אין הוא מבטיח חוסן. בהיעדר החוסן אין מבחינים אלא בעת צרה.

ב-פ, ח ובקטעי גניזה נוסף: "שנאמר (ירמיהו יז ח) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצרת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי". כפי שהראינו במבוא, רוב הפסוקים נוספו כנראה בשלב מאוחר יחסית ובדרך כלל הם מצויים רק בחלק מעדי הנוסח, אך הם מצויים במקבילות האמוראיות. על כן אנו מסיקים שהם אינם במשנה, אלא נוספו מאוחר יותר.

משלים על היחס בין חסידות לתורה מצויים באבות דרבי נתן (נו"א פכ"ב-פכ"ד; נו"ב פל"ד-פל"ה, עמ' 76-72), והחשיבה הספרותית בתחום זה מפותחת למדי.

אם משלבים את שני המשלים הרי שהמידה הנכונה דורשת איזון. חכמת יתר מסוכנת ומזיקה, חסידות יתר היא טובה אם כי בלתי נראית.

יש להניח ששתי המימרות האחרונות לא נמסרו כפי שיצאו מפיו של דוברם המקורי. שתיהן ניסיון לפשרה בין החסידות לעולם בית המדרש. לפיכך יש להניח שהן מאוחרות לעימות עצמו, ומשקפות תובנות מאוחרות יותר כאשר החסידות חדלה להתקיים כקבוצה, אך הורישה ליהדות בית המדרש חלק מערכיה. יש להניח שחכם כרבי אליעזר סבר שרק החכמה חשובה, או לפחות שהיא חשובה בהרבה מהמעשה, עבור חכם טיפוסי החכמה היא השורשים. לעומת זאת חסיד כחנינא בן דוסא סבר שרק המעשה חשוב, ולכל היותר היה מסכים שייחסו לו מימרה שלפיה יראת החטא היא תנאי ללימוד תורה. לא נעסוק כאן באופיים הספרותי של המשלים, נושא שדנו בו במקום אחר¹⁰⁷נוטלי וספראי, משלים. .