משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 3 · משנה 16

הוא היה אומר הכל נתון בערבים – במקום "ערבים" בעדי נוסח אחרים "בערבון" או "בערבין". עירבון הוא פיקדון שאדם נותן בתמורה להלוואתו. מי שמחזיק בעירבון מחזיק אותו על תנאי. ההיגד אומר, אפוא, שכל מה שיש לאדם הוא עירבון בידו, או זקוק לעירבון, ואיננו באמת ברשותו.

ומצודה פרושה אל כל החיים – המצודה היא רשת המלכודת לחיות, להיכן שיפנו תצוד אותם המצודה. כך גם החיים כולם הם על תנאי.

החנות פתוחה והחנווני מקיף – הדוגמה הרגילה בספרות חז"ל להלוואה היא הלוואה מהחנווני, מפעיל החנות, ובדרך כלל האדם היחיד בכפר שהיה לו כסף מזומן. החנווני מוכר לעתים בהקפה, הפינקס פתוחה – בפנקס כתובות ההלוואות (תוס', שבועות פ"ו ה"ד; בבלי, בבא מציעא ג ע"א ועוד הרבה), והיד כותבת – את החובות. עד כאן המחבר מתאר מציאות שבה חיי אדם נראים נינוחים ובטוחים, אבל בעצם הם זמניים ובכל רגע עלולה המצודה להיסגר. החיים הם הלוואה הנרשמת, וממילא גם צריך לפרוע אותה בבוא הזמן. הנמשל אינו ברור (כמו במשנה טו בפרק הקודם).

בדפוסים, כולל הסידורים, ובכתב יד ליידן הטוב נוסף "וכל הרוצה ללות יבא וילוה", ומשפט זה איננו בכל קטעי הגניזה. המשפט אינו הולם את ראשית המשנה, שהרי כבר הוגדר שכל החיים הם מעין הלוואה שצריך להחזירה. המסר שתמיד ניתן ללוות עוד ועוד סותר אפוא את המשמעות של הרישא.

והגבאים מחזירים – מחזרים, מסתובבים (כמו מחזר על הפתחים) ומחפשים לגבות את ההלוואה, תמיד בכל יום – הגבאי אוסף מסים במסגרת הארצית (של השלטון הרומי) או של הקהילה, ונפרעין [מן] האדם לדעתו ושלא לדעתו – הגבאים פורעים את ההלוואה מדעת האדם או שלא מדעתו, ואף נגד רצונו. הווה אומר, כל החיים הם הלוואה, ובכל רגע ייתכן שההלוואה תפקע. הנמשל הוא מן הסתם יחס האל אל ברואיו. הוא מעניק הלוואות כאילו ללא חשבון, אבל הפנקס פתוח, וכל הלוואה נרשמת. לא ברור מה מוגדר כהלוואה. האם כל רגע בחיים? ולפי מה הגבאים גובים? ברור שכל רגע יכול להיות רגע אחרון, אבל לא ברור לפי מה הוא נקבע. זאת בניגוד למשנה הקודמת שקבעה כיצד מתבצע החשבון והציעה דרך אחת (או שתיים).

בכמה קטעי גניזה טובים חסרה המילה לדעתו, ואכן היא קשה, וכי שואלים את האדם מתי להיפרע ממנו? בכמה מהסידורים נוסף "ויש להם על מה שיסמוכו"; יש להניח שאיש לא יחלוק שהגבאים, שבנמשל הם נציגי ה', יש להם על מה שיסמכו, אבל הדבר נאמר בהמשך. ייתכן שזו חזרה והכפלה של הדברים.

והדין דין אמת – מה שנכתב בפנקס, והמועד שבו הגבאים נפרעים, הוא דין אמת. משפט זה חורג מגבול המשל ושייך לנמשל. במציאות החנווני וגבאי השלטונות עשויים לרמות, אך לא בבית המשפט של החיים.

והכל מתוקן לסעודה – המשפט בלתי מובהר. אולי הכול מוכן לסעודה שלעתיד לבוא, או שיש כאן רמז לאחד ממשלי הסעודה הרבים שבספרות חז"ל שבהם המלך מזמין לסעודה, הצדיקים מוכנים (כי הם יודעים שכל רגע עלול להיות רגע הפירעון), והרשעים אינם מוכנים לסעודה. כגון שני המשלים בשמחות: "היה רבי מאיר מושלו משל. למלך שעשה סעודה וזימן לה אורחין, ולא קבע להן זמן מתי יצאו. הפקחין שבהן עמדו בתשע שעות ביום, ונכנסו לבתיהם, ועלו למטותיהן באורה¹⁰²המשל אינו הגיוני ואינו רֵאלי, שכן סעודות גדולות וציבוריות החלו בשעה התשיעית ליום. כך יוצא גם ממקורות חז"ל, וגם מהזמנות לסעודות שנתגלו בארכיון הפפירוסים של אוקסירינכוס. . אחרים עמדו בשקיעת החמה, והיו חנויות פתוחות ונרות דולקות, ונכנסו לבתיהם, ועלו למטותיהן בנרות. אחרים עמדו בשתים ושלש שעות בלילה, והיו מקצתן של חנויות פתוחות ומקצתן נעולות, מקצת נרות דולקות ומקצתן כבות, נכנסו לבתיהם ועלו למטותיהן באפילה. המשויירין שבסעודה, נכנס בהן יין, ופצעו זה את זה, והרגו זה את זה, שנאמר...¹⁰³המשל צוטט במלואו בפירושנו לפ"ב מ"י. . אמר רבי יהודה משלו משל משם רבן יוחנן בן זכאי, למה הדבר דומה? למלך שעשה סעודה וזימן כל אורחים, אמר להם צאו רחצו וסכו, וגהצו את בגדיכם, והתקינו עצמכם לסעודה. הפיקחין שבהם הקפידו על דבריו של מלך, ורחצו וסכו וגיהצו את בגדיהם, והתקינו עצמם לסעודה. והטפשים שבהם לא הקפידו על דבריו של מלך, אלא הלכו להם כל אחד ואחד למלאכתו. הגיע זמן הסעודה, אמר המלך, יכנסו הכל לסעודה בבת אחת, אילו באו בכבודן, ואילו באו בניוולן..." (פ"ח ה"י, עמ' 156).

הביטוי "מותקן לסעודה" במשמעות זו של מסכת שמחות מצוי גם במדרש: "דבר אחר 'ימים יוצרו', זה יום גוג לעתיד לבא, לפי שעולם הזה דומה לפני מי שאמר והיה העולם לבעל הבית ששכר פועלים¹⁰⁴מצב הבסיס של מלך ששכר פועלים הוא נפוץ למדי, אבל למשל זה אין מקבילות. ועיין בהם למי שעושה לאמיתו. שנאמר 'עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ' (זכריה ד י). אחד שעשה לאמתו, ואחד שאינו [עושה] לאמתו, הכל מותקן לפניו לסעודה, לפיכך נתחייבו אומות העולם לישטף ולהיאבד מן העולם ולירד לגיהנם" (תנא דבי אליהו, א, עמ' 5). הווה אומר, עבור האדם יום הדין בא במפתיע אבל הוא מוזהר כל הזמן. עליו להתכונן ליום, בניגוד או בהתאמה למה ששנינו לעיל (פ"ב מ"י) "ושוב יום אחד לפני מיתתך", ולעיל עסקנו בשתי הפרשנויות האפשריות למשפט.

המשפט חוזר באבות דרבי נתן. בנוסח א (פל"ט, עמ' 117-116) הוא סתמי, ובנוסח ב (פמ"ד, עמ' סב) בשמו של רבי אליעזר ברבי יוסי. שם נוסף: "הוא היה אומר: מקיפין לרשעים, ואין מקיפין לצדיקים. מקיפין לרשעים בעולם הזה כבני אדם שעשו את התורה, כדי שיפרע מהם לעתיד לבוא, ואין זכור להם כל מעשים רעים. כל כך למה? בשביל ליתן להן שכר מצוה קלה שעשו בעולם הזה, כדי שיפרע מהם לעתיד לבוא. [ומיסרין לצדיקים בעולם הזה] כבני אדם ששרפו את התורה, ואין זכור להם כל מעשים טובים. כל כך למה? בשביל ליפרע מהם הפסד עבירה קלה שעשו בעולם הזה כדי שיתן להם שכר טוב (משלהם) [משלם] לעתיד לבוא. אלו ואלו נוטלין בשכרם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא".

אם כן, משנתנו היא ניסוח משוכלל ומפורט יותר של "הכל לפי המעשה". במשנה הקודמת הכלל הוא פשוט, יש צורת התחשבנות פשוטה, אם כי בגלל בעיות הנוסח איננו יודעים מה היא, ואילו אצלנו החשבון מתוחכם. הצדיקים נידונים על עברות עכשיו כדי לקבל שכר על המצוות לעתיד לבוא, ורשעים מקבלים שכר טוב עכשיו ופורעים את החשבון לעתיד לבוא. זו שיטת ביניים נוספת לצורת השכר. בפירושנו לפ"א מ"ג עמדנו על דרכים אחרות, כולל משנת פאה (פ"א מ"א) המשתמשת במינוח "קרן קיימת...", אך רק למצוות מיוחדות.