משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 4 · משנה 1

בן זומה – בן זומא היה מבכירי תלמידיו של רבי עקיבא בדור יבנה, ואחד מארבעה שעליהם מסופר שנכנסו לפרדס. הוא לא זכה להיסמך ולהיקרא "רבי" בגלל ההפרעות הקשורות למרד בר כוכבא.

אומר אי זה הוא חכם הלמד מכל אדם שנאמר מכל מלמדי השכלתי (תהלים קיט צט) – בחלק מעדי הנוסח השלימו את הפסוק, ואין בכך צורך. במקרה זה הפסוק מצוי בכל עדי הנוסח. ההנחיה אינה חוזרת במקורות הקדומים, אך אם תורשה לנו הערה אישית, ודאי שדברי התנא הם דברי חכמה. השאלה היא מסוג שאלות החכמה, והתשובה כל פעם מפתיעה במקצת. סוג דומה של שאלות מוצג באיגרת אריסטיאס, אך אין בה הקבלות ישירות למשנתנו.

אי זה הוא גיבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלכד עיר (משלי טו לב) – גם כאן הפסוק מצוי בכל עדי הנוסח, והוא כנראה חלק מהמימרה המקורית.

איזה הוא עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכח ב) – כל המאמר נבנה סביב הפסוק בירמיהו ט כב: "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו". המבנה המשולש נפגע במהלך השתלשלות המסורת. הוא כלל פסוק מוצא מירמיהו, היגד של בן זומא ותמיכה מפסוק נוסף. זה הסדר במדרש מתוחכם שקיים בספרות חז"ל במסורות מעטות. כך, למשל, המבנה בהגדה של פסח¹ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 129-128. . אם כך הוא הרי שזו אחת המימרות הבודדות במסכת אבות הבנויה סביב פסוק ודרשתו, בניגוד לרוב המשניות שאין בהן דרשת הכתוב והפסוק נוסף בשלב מאוחר יותר.

לכאורה ההיגד קורא להסתפקות במועט ואומר לאדם שלא יבקש לעצמו תוספת רכוש. ברם, אם כך הפסוק אינו מתאים כלל ועיקר, שהרי "חלקו" אינו מקביל ל"יגיע כפיו" אלא בדרך פרשנות מרוחקת. אלא שפירוש המימרה שונה. איזהו עשיר, מי שמסתפק בתוצרת הגדלה בחלקתו. חלקו איננו "רכושו" אלא השדה שלו, החלקה שלו (חקל בארמית ובערבית הוא שדה). ההיגד קורא להסתפקות מייצור עצמי, שנאמר "יגיע כפיך" תאכל ולא הבא ממסחר. לפנינו אחת מסדרת מימרות הקוראת לייצור עצמי, מצדדת במשק אוטרקי ומתנגדת למסחר. מימרות נוספות ברוח זו מצויות בספרות, כגון "רבי אחאי בן יאשיה אומר הלוקח תבואה מן השוק, למה הוא דומה? לתינוק שמתה אמו ומחזירין אותו על פתחי מיניקות אחרות ואינו שבע. הלוקח פת מן השוק למה הוא דומה? כאלו חפור וקבור. האוכל משלו דומה לתינוק המתגדל על שדי אמו" (אבות דרבי נתן, נו"א פ"ל, עמ' 90). כן דורש בעל ספרי דברים: "דבר אחר ה' בדד ינחנו, עתיד אני להושיב אתכם בנחת רוח בעולם. ואין עמו אל נכר, שלא יהו בכם בני אדם עסוקים בפרקמטיא של כלום" (ספרי דברים, שטו, עמ' 358). כן מייעץ רב הבבלי לבנו שירוויח קב (כמות קטנה) משדהו ולא כור (30 סאה = 180 קב) משכר. כמו כן: "דיו לאדם שיתפרנס מחלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו" (בבלי, חולין פד ע"א). בעל צוואת יששכר גם הוא מתאר שלעתיד לבוא יסטו בני ישראל מדרך הישר ויעסקו במסחר (ו 2-1). לחשיבה אוטופית זו מקבילות נוספות, ולא מנינו אלא את חלקן הקטן²ספראי, הכלכלה, עמ' 314-305. .

האם בן זומא משקף מציאות כלכלית שבה יש עדיפות למשק סגור ולאספקה עצמית? לדעתנו באופן ברור למדי התשובה היא שלילית. גם בעולם היווני-רומי רווחה תפיסה זו של עדיפות המשק העצמי. על הקיסר אוגוסטוס סיפרו שלא לבש בגד שליוויה אשתו לא ארגה בעצמה. ברם במקביל פרח בערים היווניות המסחר, ורומא עצמה לא סיפקה את צרכיה בלחם אלא בסיוע המס שגבתה מהפרובינציות. לפנינו מרכיב אוטופיסטי בחשיבה הכלכלית, שריד נשכח מעולם פרימיטיבי שבו היה הסחר מצומצם. גם לאחר שהמסחר התפתח ונוצרה שכבה שלמה של אנשים שלא יצרו מוצרי צריכה ישירים, עדיין נותרה האוטופיה והנוסטלגיה לייצור העצמי. אוטופיה לעולם טוב יותר שבו אין מסחר, ואין חיי שוק המלווה חברות קפיטלסטיות מפותחות.

בהרבה עדי נוסח (בכתב יד פרמא, בנוסחאות הדפוס ובמעט קטעי גניזה) נוסף "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". זו דרשה עצמאית (מתגלגלת) למשפט האחרון שבמשנה. כלומר זו תוספת לרעיון, ביטוי להמשך העיון במשנה הערוכה שהייתה מונחת לפני הלומדים.

משנתנו מצויה באבות דרבי נתן עם רשימת פריטים שונה במקצת, והמסר החכמתי מוסב כמובן לעניין לימוד תורה: "...ואין גבורים אלא גבורי תורה שנאמר גבורי כח עושי דברו [לשמוע בקול דברו] (תהלים קג כ)..." (נו"א פכ"ג, לח ע"א), ובנוסח ב מהדורה מקוצרת זהה למשנה (פל"ג, עמ' 72). כמו כן: "מי שהוא קורא לשם שמים, ושונה לשם שמים, ואוכל משלו, מיגיעו, עליו הוא אומר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך' " (תנא דבי אליהו, פ"ה, עמ' 26). גם כאן מוסבת מימרת חכמה לעניין לימוד תורה.

אי זה הוא מכובד המכבד את הבריות שנאמר כי מכבדי אכבד ובזי יקלו (שמואל א ב ל) – כבר הערנו שבמסכת אבות רווחת התפיסה שאדם הנוהג כלפי הבריות כנדרש נוהג בכך כנדרש כלפי שמים, ובכלל שאין האדם נדרש לנהוג כלפי האל אלא כדרך שראוי לנהוג כלפי אדם. בכך מציבה המשנה רף ציפיות אנושי, מורא שמים כמורא בשר ודם, ודי בכך (להלן מי"ב; לעיל פ"ג מי"ב; פ"ב מ"א; פ"ג מ"י). מעניין שגם פרק ב וגם פרקנו מתחילים באותו רעיון. אין כאן דימוי לשוני, אלא דימוי ענייני.