משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 4 · משנה 2

בן עזיי – שמעון בן עזאי הוא בן זוגו של בן זומא. הקשר ביניהם ענייני והיסטורי כאחד, פעמים רבות הם מופיעים יחדיו³משנה, סוטה פ"ט מט"ו; תוס', חגיגה פ"ב ה"ג; קידושין פ"ג ה"ט, ועוד הרבה. בדרך כלל אין ביניהם מחלוקות הלכתיות והם מביעים דעתם (בדרך כלל כל אחד לחוד) על דברי חכמים אחרים מדור יבנה. , וגם כאן דבריהם מובאים משנה אחר משנה בגלל הקרבה בשם, בהיסטוריה או במקבילות.

אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה – המימרה קרובה להיגד לעיל (פ"ב מ"א), "הווי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה", אלא שלמרות המשמעות הקרובה למשנתנו ההנמקה שונה: שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה – הנימוק איננו שכל המצוות שוות, אדרבה, המחבר מכיר בכך שיש קלות וחמורות, אם כי אין הוא מסביר מה ההגדרה של מצווה קלה (קלה לעשייה, קלה לעברה, שכרה קל, בלתי חשובה מהותית?). בפירושנו למשנה בתחילת פרק ב דנו באפשרויות השונות. הנימוק גם איננו ש"אין אתה יודע מתן שכרן שלמצות" (לעיל פ"ב מ"א), אלא שכל מצווה גוררת מצווה אחרת וייתכן שהמצווה הבאה תהיה חשובה ו"כדאי להשקיע בה". שכר מצווה מצווה איננו רק שכר משמים. אפשר להבין את המשפט כמשפט רֵאלי. עשיית מצווה גוררת התנהגות ודרך חשיבה ואווירה של קיום מצוות, אווירה שבבוא הזמן הופכת לסביבה הטבעית של האדם ולהרגל של קיום מצוות או עברות.

המימרה נמצאת בצורה די דומה באבות דרבי נתן: "לפיכך אמרו חכמים הרחק מחטא הקל שמא יביאך לחטא חמור. הוי רץ למצוה קלה, שיביאך למצוה רבה" (נו"א פ"ב, ה ע"א). באבות דרבי נתן הרעיון משובץ כהסבר לשיטת הסייג. הסייג הוא מצווה קלה, אך הוא יביא מצווה רבה. במקום אחר בחיבור זה חוזרת המימרה בקיצור ללא תוספות (פכ"ה, מא ע"א).

הרעיון שמצווה גוררת מצווה ועברה גוררת עברה חוזר במקורות, ומצינו לו שני הסברים. הסבר אחד הוא שיש כאן שכר משמים, וזה הצירוף המופיע במשנה. לרעיון זה סדרת מקבילות רעיוניות, ונצטט רק אחת. בסוגריים מרובעים הערות של הדרשן שפוגמות בסדר הטיעון המרכזי; בסוגריים עגולים תרגום ומראה מקום לפסוק "כי תצא למלחמה... ושבית שביו" (דברים כא י): "שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. 'וראית בשביה אשת יפת תאר' וגו' ['וגלחה את ראשה' (דברים כא יא-יב), כדי שלא תמצא חן בעיניו]. מה כתיב אחריו, 'כי תהיין לאיש שתי נשים' (דברים כא טו), שתי נשים בבית, מריבה בבית, ועוד 'האחת אהובה, והאחת שנואה', או שתיהן שנואות, מה כתיב אחריו, 'כי יהיה לאיש בן סורר ומורה' (דברים כא יח), כל מאן דנסיב יפת תואר נפיק מינייהו בן סורר ומורה (כל מי שנושא אשת יפת תואר, יוצא מהם בן סורר ומורה). שכן מצינו בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום, שביקש להרוג אותו, ושכב עם נשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו כמה רבבות מישראל, ועשה מחלוקת בישראל, ונהרג שמעי בן גרא" (תנחומא בובר, כי תצא א, עמ' יז; תנחומא, כי תצא א א; דברים רבה, כי תצא ו, ועוד). הדרשן מתאר סדרת עברות שאחת נגררת מזולתה, כתוצאה "טבעית" של המעשה הראשון, וקצת בסיוע משמים.

דיני המלך

לא נעסוק בשני המדרשים המרתקים, אלא שאי אפשר שלא להעיר שכל רשימת המעשים בעמודה הימנית אינם מעשי חטא אלא מעשים שהתורה התירה, אלא שחכמים ראו בהם פסול, כולל ריבוי נשים (ראו המבוא לקידושין). התוצאה הסופית היא עברה ואסון (בן סורר ומורה), אך לא של האב החוטא אלא של הבן. כלומר בתחילה יש שם "עברה גוררת עברה", ובהמשך עברה גוררת אסון. עוד יש להעיר שהקורא את הדרשה ברצף מתרשם שהעברה הראשונה היא עצם המלחמה, ושוב התורה מתירה זאת, והיחס השלילי למלחמה משתמע רק מדברי חכמים. בניגוד לעברות האחרות שדעת כלל החכמים לא הייתה נוחה מהן, אין הסתייגות כוללת של חכמים מיציאה למלחמה.

גם הדרשות על דוד אינן בבחינת "עברה גוררת עברה". הגדרת מעכה בת תלמי כאשת יפת תואר היא כמובן דרשה, אך דרשה שהיא "לגיטימית" בעולמם של חכמים. דוד עשה עברה בכך שנשא את מעכה, ואולי גם אהב במיוחד את אבשלום ואת אמנון. יתר העברות אינן של דוד אלא הן חטאים כבדים של אבשלום, בבחינת עברה (קלה, שאין בה ממש איסור) גוררת אסון נורא.⁴למען האמת לא כתוב שהיא שבוית מלחמה אלא שהיא בת מלך משועבד, אבל זו יכולה להיות הרחבה פרשנית-דרשנית רגילה.

ההסבר השני ל"עבירה גוררת עבירה" הוא שאין כאן שכר משמים, אלא תוצאה פסיכולוגית של התרגלות לחטא או למצווה, כמו ששנינו: "תחילתו של חטא הוא דומה לחוט של כוכיא, אבל סופו היות כעבות העגלה חטאה. רבי אומר העושה מצוה אחת לשמה אל ישמח לאותה מצוה, לסוף שגוררת מצות הרבה. והעובר עבירה אחת אל ידאג לאותה עבירה, לסוף שגוררת עבירות הרבה. שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה" (ספרי במדבר, קיב, עמ' 120; תנחומא בובר, ויקרא י, עמ' 6). יש לקרוא את שתי הדרשות ברצף: הראשונה מדברת על החטא הגדל עם הזמן וההרגל, והשנייה קושרת זאת לביטוי "מצוה גוררת מצוה", וכן בסדרת מקבילות.

כפי שהערנו בפ"ב מ"א אפשר לפרש את המימרה על רקע תורת "דרך ארץ", שכל המצוות שוות.

להלן במי"ז תוצג משמעות נוספת למשפט. שם נתפסת המצווה עצמה כסוג של שכר, וממילא שכר מצווה הוא עוד מצווה, וכך האדם זוכה לתקופה של אושר פנימי, בזכות עשיית המצוות.