משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 4 · משנה 3

הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם – ל"אל תהי בז" שתי משמעויות. האחת היא אל תבוז, כלומר אל תבטל אדם, שכן לכל אחד יש מקום ותפקיד וזמן שבו יתבטא ערכו. המשמעות האחרת היא אל תבזה אדם, שכן לכל אחד מגיע כבוד בשל תפקיד או יכולת שתתגלה בו.

ואל תהי מפליג – לפי המקבילה הכוונה אל תבטל במחשבתך, לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה – בכל אדם טמונה יכולת שעשויה להתגלות. אולי פעם יתברר שלאיש יש תפקיד גדול או יכולת חשובה הטמונה בו. אין במשנה ביטוי לחובת הכבוד לכל אדם באשר הוא אדם. יש לכאורה מי שאינו ראוי לכבוד (ראוי לבוז, ואולי אף מותר לבזותו), אלא שהדבר אסור (בלתי ראוי) משום שאינך יודע את יכולתו האמִתית של אדם.

ואין לך דבר שאין לו מקום – לכל דבר תפקיד, ואין לזלזל בשום דבר. ההיגד של בן עזאי מתאים כדרשה לפסוק בקהלת "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (ג א). הפסוק עצמו עוסק בקביעה אחרת, שלכל אירוע יש זמן מתאים. יש מועד המתאים ללידה (בצעירותה של אישה) ויש זמן למות (בזקנותה), וכן הלאה. אך הניסוח במשנתנו עשוי להיות מדרש לפסוק זה. במדרש המאוחר אלפא ביתא דבן סירא הסבר מעניין למשנה, וזאת מבלי להזכירה:

"מפני מה הקב"ה ברא בעולמו צירעין ועכביש שמפסידין ואין בהם הנאה? אמר לו פעם אחת היה דוד מלך ישראל ע"ה יושב בגנו וראה צירעה אוכלת עכביש, ובא שוטה ובידו עץ והיה מגרשם. אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מה הנאה באלו שבראת בעולמך. צירעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה? עכביש יארוג כל השנה ולא ילבשנו? שוטה חסר דעה מזיק את הבריות ואינו יודע יחודך וגבורתך ואין בו הנאה לעולם. אמר לו הקב"ה דוד! מלעיג אתה על הבריות תבא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו.

וכשנחבא במערה מפני שאול המלך שלח הקב"ה עכביש, וארגה על פי המערה וסגרה אותו. בא שאול וראה ארוג אמר בודאי לא נכנס אדם, הנה שאם נכנס היה קורע הארוג לקרעים והלך ולא נכנס לשם. וכשיצא דוד וראה העכביש נשקה ואמר לה ברוך בוראיך וברוכה את. רבש"ע מי יעשה כמעשיך וכגבורתיך, שכל מעשיך נאים.

ולפני אכיש עשה עצמו שוטה לפני אנשיו. והיתה בת אכיש שוטה ומשוגעת, כיון שהביאוהו אליו אמר להם מלעיגים אתם אותי! בשביל בתי שהיא שוטה הבאתם זה אלי, או שמא 'חסר משוגעים אני'. מיד הניחוהו וברח. והודה לאל על מעשיו, שכל מה שברא בעולם יש בו הנאה. ובזמן שמצא דוד לשאול שוכב בצהרים, והיה אבנר שוכב בפתח ראשו בפתח אחר ורגליו זקופות. בא ונכנס מבין רגליו, ונטל צפחת המים, וכשבא לצאת מבין רגליו פשט אבנר רגליו וכסהו בם. והיו עליו כשני עמודים גדולים. ובקש רחמים מי"י, ו'אמר אלי אלי למה עזבתני', באותה שעה עשה לו נס ושלח לו צירעה ונשכה רגלי אבנר וזקפן, ויצא דוד ושבח להקב"ה, ולא ראוי לבן אדם להלעיג במעשה האל".

אם כן לכל בריאה יש תפקיד, ויבוא העת והיא תמלא את התפקיד ותציל את המצב.

הרעיון שלכל אדם יש שעה הוא רעיון הלניסטי במוצאו. בחברה ההלניסטית רווחה הדעה שלאדם או לאומה יש זמן שהשעה משחקת להם, ואז המזל פוקד אותם. על בסיס זה תלויה תורת המזלות ההלניסטית. ספר מכבים ב כתוב כולו על בסיס הנחה זו. ברמה התאולוגית רעיון זה סותר את תורת הגמול המקראית וזו של חז"ל. אמנם כמו שראינו לעיל (פ"א מ"ג) נחלקו חכמים כיצד ומתי ה' גומל לברואיו, אבל לכל הדעות הגמול מתוכנן ויהיה לו מקום וזמן, ואילו עתה מדובר במצב רוח זמני ומקרי שבו אלת המזל מאירה פנים לאדם ברגע מסוים (פשוטו כמשמעו). למרות הגוון האלילי, או הבלתי תאולוגי, של אמונה זו היא מוכרת בספרות חז"ל: "שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו. אמר להם אל תמרדו במלכות בית דוד... ואל תשאו ותתנו עם מי שהשעה משחקת לו" (ירו', סנהדרין פ"י ה"ב, כט ע"א-ע"ב), ובדומה לו: "והוי משתדל⁵התלמוד פירש שכדאי לעשות שותפות עם אדם כזה. עם אדם שהשעה משחקת לו" (בבלי, פסחים קיב ע"א). בצורה ברורה עוד יותר מצוי הרעיון בסוגיה בבלית אחרת: "אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, שנאמר: 'יחילו דרכיו בכל עת' " (בבלי, ברכות ז ע"ב; מגילה ו ע"ב).

ראוי לציין שהרעיון הזר כל כך לרוח המונותאיסטית וליהדות של חז"ל מוצא ביטוי יתר דווקא בתלמוד הבבלי שהיה אמור להיות מושפע פחות מהירושלמי מהרוח ההלניסטית. הרעיון מודגש גם במדרשים בתר-תלמודיים, כאלפא ביתא דבן סירא, שהתפתחו בסביבה נוצרית. אך זו פרשה נפרדת שמן הראוי לבדקה.