משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 4 · משנה 4

רבי לוייטס איש יבנה – רבי לויטס היה חכם בעל חשיבות משנית מאוד, הוא נזכר רק בעוד כמה מדרשים מאוחרים ואין ממנו דברי הלכה. שיבוצו ברשימה זו מצביע על כך שהוא בן דור יבנה, אולי מצעירי החכמים. כפי שאמרנו לעיל (פ"א מ"ד) ייתכן שהיה מהאישים החשובים ביבנה האזרחית (לא בבית המדרש), שכן הכינוי "איש מקום פלוני" מלמד, אולי, על מעמד חברתי מוביל. זו פרשנות אפשרית, אך אין לה ראיה מסייעת.

אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה – עתידו העגום של האדם מופיע בתחילת החטיבה במאמר של עקביא בן מהללאל בראשית פרק ב "לאן אתה הולך", שהתפרש "הולך למקום רימה". שני החכמים משתמשים באימת המוות והריקבון כדי לקרוא לאדם שלא להתגאות במעשיו ובהישגיו.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר – רבי יוחנן בן ברוקא למד בדור יבנה אצל רבי עקיבא: "מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהיו מהלכין מיבנה ללוד והקבילו רבי יהושע בבקיעין⁶בקיעין, או פקיעין בעדי נוסח אחרים, אמורה להיות בין יבנה ללוד, ואין לה עניין עם פקיעין שבגליל; ספק אם זו שבגליל הייתה קיימת. " (ירו', חגיגה פ"א ה"א, עה ע"ד; סוטה פ"ג ה"ד, יח ע"ד). מכל מקום, רבי יוחנן שלנו למד ביבנה.

בדרך כלשהי שרד רבי יוחנן את גזרות הדת ואת האסונות בימי מרד בר כוכבא והמשיך את פעילותו בגליל בדור אושא. עם זאת הוא ממעט במגע עם ראשי דור אושא שבדור יבנה היו תלמידים צעירים (רבי מאיר, רבי יהודה ודומיהם). האם אלו פערי גיל בלבד או שמא הם הסתייגו משום מה מרבי יוחנן ששרד את המרד ללא פגע וללא צורך לברוח? מכל מקום, גם בנו (הנזכר במשנה הבאה) עוד למד ביבנה, כמו ששנינו: "אמר רבי ישמעאל בי רבי יוחנן בן ברוקא: אני שמעתי בכרם ביבנה" (תוס', יבמות פ"ו ה"ו; ספרי דברים, רמז, עמ' 276; בבלי, יבמות מב ע"ב; עה ע"א, ועוד). לפי מסורות האמוראים חי רבי יוחנן ופעל בבית שערים, כמו ששנינו: "אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, מעשה שירד רבי יוחנן בן נורי אצל רבי יוחנן בן ברוקא אבא לבית שריי⁷בית שערים. , והראהו גיבי⁸גב מים. , שלא היה בו אלא שלשת לוגין מים והיו הגשמים מטפטפין ויורדין" (ירו', תרומות פ"ח ה"ו, מו ע"א⁹ברם בתוספתא תרומות פ"ו ה"ז רבי יוחנן בן נורי הוא שהתגורר בבית שערים. לפי מסורות אחרות פעל רבי יוחנן בן נורי בגניגר, בצפון עמק יזרעאל, וצריך עיון. ).

כל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי – "מחלל שם שמים", והיפוכו "מקדש שם שמים" או "מקדש ה' ", הוא מונח בעייתי ובלתי מוגדר. קידוש השם התייחד למקרה שאדם מסר נפשו על קיום מצוות, והדגם הקלסי הוא של חנניה, מישאל ועזריה שניצלו מכבשן האש, אלעזר שנהרג על קידוש ה', חנה ושבעת בניה וכיוצא באלו. ברם עיון מדוקדק¹⁰ספראי, קידוש ה'; בויארין, מרטיריון, ושם ספרות נרחבת. מצביע על ארבעה שלבים ספרותיים-היסטוריים בהתגבשות המונח.

א. בימי החשמונאים נעשו מעשים שאנו קוראים להם כיום "קידוש ה' ", או לפחות סופרו סיפורים כאלה, אך המונח "קידוש ה' " טרם נקבע, ואף לא הוענקה לו אותה משמעות רעיונית שעליה נדבר להלן.

ב. בימי האדרינוס וגזרות הדת שוב נעשו מעשים של הרג על היותו של אדם יהודי ועל שמירת מצוות, ונוצר המונח "קידוש ה' ".

ג. במקביל היו רדיפות דתיות של הנוצרים שהחלו במאה הראשונה והסתיימו בראשית המאה הרביעית. הנוצרים פיתחו את רעיון "עדי ה' ", המרטירים; עדי ה' משום שבנכונותם למות הם מוכיחים את אמיתוּת הדת. ענף צדדי יחסית היה של סיפורים על הצלה משמים, והרי זה קידוש ה' עילאי שכן בו האל מראה על נוכחותו והתערבותו. במסגרת ספרותית-אמונתית זו נעשה שימוש במוטיבים יהודיים רבים, כגון הצלת אברהם מכור האש, הצלת חנניה, מישאל ועזריה, סיפור חנה ושבעת בניה ועוד. זאת בנוסף לאין-ספור סיפורים נוצריים על קדושים שנהרגו בגבורה, או ניצלו. המעשים על אלו שפחדו ונכנעו לגזרות כמובן הושתקו¹¹מעשי השמד והכישלון זוכים גם בספרות חז"ל לייצוג מועט יחסית לתפוצתם, אך פה ושם הם מופיעים או נרמזים, ואף היו חכמים שדגלו בפומבי בהשתמדות למראית עין ובאופן זמני, ולא נרחיב בכך. .

ד. בספרות היהודית התחולל תהליך של עימות עם המיתוס הנוצרי, סיפורי קידוש ה' הועצמו והתגברו, המונחים חודדו, וחלק גדול מהעדויות הקדומות עובד מחדש, רבו ההפרזות והמסר הדתי חודד¹²על שלב זה עמד בעיקר בויארין. מחקרו המדוקדק מרשים, אם כי הוא מתעלם משלב ב ברשימתנו. כלומר העובדה שבספרות האגדה, בעיקר הבתר-תלמודית, הועצם רעיון קידוש ה', אינו מוחק את המעשים שאכן נעשו בימי גזרות הדת שבעקבות מרד בר כוכבא. . הספרות הנוצרית ואוצר דימויה שימשו כמודל עבור הספרות היהודית. במקביל הועצמה גם הספרות הנוצרית וניזונה חדשות לבקרים ממעשי אונס נוספים שביצע השלטון בקבוצות דתיות שנתפסו כמינות נוצרית.

במקביל התפתח המונח "קידוש ה' " וחלו בו שינויים מהותיים¹³על כך עמד ספראי, קידוש ה', בלא שהיה מודע למאמרו של בויארין שהתפרסם שבע שנים מאוחר יותר. :

א) כל פעולה שגרמה לפאר את שמו של הקב"ה נקראת "קידוש ה' ", ולמעשה כל מצווה וכל התנהגות ראויה היא קידוש ה'.

ב) מעשה נס שנעשה בפומבי (הצלה ממוות, כמו חנניה, מישאל ועזריה) ופרסם את שמו הגדול של ה' וטיב עצמתו מכונה "קידוש ה' ".

ג) נכונות למות, מונח המתרגם את המרטיריון הנוצרי, מכונה "קידוש ה' ". מונח זה נמצא בשימוש רק בספרות התלמודית.

"חילול ה' " הוא היפוכו של "קידוש ה' ", אך הוא לא הפך להיפוך של כל המשמעויות שמנינו. כך, למשל, היעדר נס ואי הצלה של הנאנס לעבור על המצוות אין בו קידוש ה' במובן השני, אך גם איננו חילול ה'. גם המרת דת איננה חילול ה'. ממילא נשארה רק המשמעות השנייה: עברה, או התנהגות לא ראויה, הגורמת למסתכל מן הצד להסתייג מדת ישראל בגלל התנהגותו של יחיד. כך, למשל, קובלת שרה שאם ישמעאל יסית את יצחק לעבודה זרה יהא זה חילול ה' (בן למשפחת אברהם עובד אלילים), ואילו אברהם סבור שגירוש הגר ייתפס כמעשה לא אנושי ויגרום לחילול ה' (תוס', סוטה פ"ה הי"ב ומקבילות). כמו כן פקפוקו של משה האם ה' יכול לפרנס את כל בני ישראל במדבר הוא בבחינת חילול ה' (תוס', סוטה פ"ו ה"ו – תצוטט להלן), וכן הגוזל מנכרי (תוס', בבא קמא פ"י הט"ו)¹⁴ובמקביל, מי שדן נכרי בדרך ראויה גורם לקידוש ה'. זו מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא (בבלי, בבא קמא קיג ע"א). . כל ההסברים שיש במקורות לחילול ה' מדברים למעשה על עברות סתם, וכל עברה ומעשה לא ראוי הם חילול ה', אך אם יש בהם פרסום שלילי, כזה הגורם לאנשי חוץ לזלזל בדת ישראל בגלל מאמיניה – הרי זה חילול ה' מובהק יותר. נסיים בהיגד מתנא דבי אליהו המתייחס למשנתנו: "מי שיש לו שתי נשים, לאחת מקיים שארה כסותה ועונתה, לאחת [אינו] מקיים, עונש גדול יש שם. וכל שאינו מודה בדברים הללו, ואינו רוצה בתוכחות, עליו הכתוב אומר, 'מסיר אזנו משמוע תורה' (משלי כח ט), ושנו חכמים במשנה, 'המחלל שם שמים בסתר נפרעין הימנו בגלוי, אחד בשוגג ואחד במזיד בחילול השם' " (פי"ד, עמ' 68). מי שאינו דואג לשוויון בין נשותיו הרי זה חילול ה', ואם אינו שומע לתוכחה בעניין – הרי זה חילול ה' מובהק עוד יותר.

המינוח "חילול ה' בסתר" קשה: הרי כל מהותו של חילול ה' הוא הפרסום השלילי! על כן מסביר הרי"ש שמדובר במעשה שלוּ נעשה בפומבי היה בו חילול ה'. אך אין צורך בהגדרה מורחבת זו, כפי שמגדירה התוספתא: "דרש רבי עקיבא 'הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם', וכי מספיק להם 'אם את כל דגי הים' וגו', וכי הוא מספיק להם? כגון שנאמר 'ואם לא תמצא ידה די שה', וכי איזו קשה, זו או 'שמעו נא המורים', הוי אומר זו קשה יתר משמעו נא המורים, אלא שמחלל שם שמים בסתר מחסכין עליו, בגלוי נפרעין ממנו. זה שבסתר חיסך עליו המקום. רבי שמעון בן אלעזר אומר אף זו שבסתר לא חיסך עליו המקום, שנאמר 'עתה תראה היקרך דברי אם לא' " (סוטה פ"ו ה"ז). אם כן משה פקפק פעמיים בכוחו של ה', וזה חילול שם שמים. אלא שפעם אחת הוא עשה זאת בשיחה חסויה עם ה', וזה בסתר, ואילו פעם שנייה עשה זאת בגלוי. רבי עקיבא סובר שחילול שם ה' בסתר אינו סיבה לעונש, ורבי שמעון בן אלעזר סבור שזו סיבה לעונש. משנתנו כרבי שמעון בן אלעזר, אף על פי שרבי יוחנן בן ברוקא היה קרוב לרבי עקיבא.

אחד שוגג [ו]אחד מזיד בחילול השם – זו מימרה חריגה, שהרי בכל התורה שוגג איננו כמזיד אלא לעניין נזיקין, שאדם מחויב במצוות זהירות, ואם שגג, כלומר פגע מבלי להתכוון, עבר במזיד על מצוות הזהירות. אבל בחילול ה' שוגג כמזיד. הביטוי בא להדגיש את חומרת העברה, ואכן חילול ה' נמנה בכל מקום עם העברות החמורות ביותר.