משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 1 · משנה 11

אבטליון אומר חכמים היזהרו בדיבריכם – משפט זה מכוון כמובן לחכמים, ראשי החבורות. עליהם להיזהר בדבריהם. המלצה כזאת טובה תמיד, היא כמו "היו מתונים בדין". עם זאת, מפתה מאוד לראות בה אזהרה כנגד תופעה מסוימת של חוסר זהירות, וננסה למצוא את הרקע האפשרי לאזהרה כזאת.

שמא תחובו חובת גלות – אם לא תיזהרו בדבריכם אזי תתחייבו בגלות, ותיגלו למקום המים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל – אפשר לקרוא את המשפט בשני רבדים. הראשון הוא כפשוטו. אם לא תיזהרו תתחייבו בגלות, והתלמידים שלכם יגלו עמכם ויסבלו, ורבים מהם יחלו, ואז נמצא שם שמים מתחלל. כלומר, מתוך אי הזהירות יכול להתחולל אסון, והאסון יגרום לחילול שם שמים. אנו נזכרים במשפטו של הורדוס. הורדוס היה אז מפקד הגליל ומקורב לרומאים, והרג בקנאי הגליל. קרובי המשפחה תבעו אותו על רצח. התביעה יצרה מצב פוליטי קשה. הנשיא, הורקנוס, היה מחויב לשיתוף פעולה עם הרומאים. הקנאים מרדו, בראש ובראשונה נגד שלטונו. כלפי חוץ צריך היה הורקנוס להלל את הורדוס. מאידך גיסא, בעיני הציבור היהודי היה הורדוס משתף פעולה עם הרומאים שהיו הכובש הזר והשנוא, והורקנוס מנהיג אומלל שנקלע בין הפטיש לסדן. האם אז תבע שמעיה זהירות? או במקרים אחרים של התנגשות עם השלטון הרומי, שהיה בעצם כובש זר, אך מבחינה פורמלית היה מעין בעל ברית¹⁴⁷לפי מסורת חז"ל שמאי הזקן הוא שעמד בתוקף על החובה למצות את הדין עם הורדוס. לפי יוספוס היה זה חכם בשם סמאוס, וייתכן שהכוונה לשמאי, ואולי לשמעיה שלנו. ? לפי פירוש זה המים הרעים הם פשוט עונש הגליה. ואכן אנו שומעים על סדרת הגליות, כגון של שמעון בן שטח (או יהודה בן טבאי) למצרים, על גלות של "פליטת הסופרים במדינת כלכיס" (מגילת תענית לי"ז באדר), וכן על גלות של בני כתות מדבר יהודה לדמשק, או למדבר דמשק. אפשר, אפוא, שהחכם מזהיר מפני מאורע דומה.

בעל אבות דרבי נתן מסביר ש"מים רעים" הם מקום גויים או מקום עבודה קשה (נו"א פי"א, עמ' 48; נו"ב פכ"ב, כד ע"א). הפירוש מובא כ"דבר אחר", כלומר כתוספת לפירוש הפשוט.

הביטוי "מים רעים" מופיע כפשוטו, מים מלוכלכים (משנה, ברכות פ"ג מ"ה), או כמים מורעלים (ירו', סנהדרין פ"ט ה"ב, כז ע"א), ואינו משמש כרמז לתורות של כפירה. דומה שעלינו לפרש את המשפט כפשוטו. חכמים צריכים להיזהר לא ללמד תורות מחתרתיות ולהתרחק מפוליטיקה מסוכנת, שכן לא עליהם לעמוד בראש החזית הפוליטית. סביר שבכך אבטליון מגיב על מעשיהם של חכמים שהתערבו בפוליטיקה והפסידו אפשרויות של לימוד תורה. אולי הוא מסתייג ממורו, רבי שמעון בן שטח, ואולי זו תגובה לבני כתות מדבר יהודה. מורה הצדק שלהם הפך דמות פוליטית וברח, וכאשר חזרו בני הכת מגלותם הם כבר חזרו כמינים. מבחינתם של חכמים, החכם (מורה הצדק) לא נזהר בתורתו וגרם להגלייתו, ובזמן הגלות שתו תלמידיו מים רעים וכפירתם החריפה. הכפירה, לפי הבנה זו, נובעת בין השאר מהניתוק מעולמם של חכמים בארץ ישראל, וכך צמחה כת כופרת, פורשת מהציבור, ונמצא שם שמים נפגם (מתחלל). הפירוש מפתה, אך הוא ניחוש בעלמא. אם הוא נכון יש בו הבנה חלקית למנהיג הכת, והצגתו כחכם שתלמידיו נכשלו בכך שהובילו את תורתו מעבר לכוונותיו.

חשוב לציין שבכל הקבוצות הדתיות שבסוף ימי בית שני היה סיפור, "מיתוס", של גלות. אצל כתות מדבר יהודה זו גלותו של מורה הצדק לדמשק, גלות שגיבשה את כת קומראן (או אחת מכתות קומראן); לנוצרים יש סיפור גלותו-בריחתו של ישו למצרים; לצדוקים סיפור על הגליה של יוחנן הורקנוס השני לבבל; לפרושים הגלייתו של שמעון בן שטח למצרים. לפחות חלק מהסיפורים הללו הם ללא ספק היסטוריים, אבל עצם שמירתם והדגשתם הייתה כנראה בעלת חשיבות כסיפור יסוד. המשנה שלנו מצטרפת לנושא זה. אפשר שיש לראות בכל המשנה שימוש אלגורי במונחים. הפנייה היא לחכמים שייזהרו בדבריהם ולא יוליכו את התלמידים לעמדות קיצוניות. דוגמה אפשרית לחשש כזה יש בעצם לימוד תורת הסוד¹⁴⁸ראו דברינו בנספח ב למסכת חגיגה העוסק בתורת הסוד. . הגזמה בעיסוק זה סוחפת תלמידים המגזימים מדעתם, ומתרחקים מדברי תורה אמִתיים. הגלות היא גלות סמלית, התרחקות מהזרם המרכזי של חכמים, והתלמידים שותים מים רעים, כלומר תורות בלתי מבוססות (אין מים אלא תורה¹⁴⁹או שמדובר במים של מעלה, שכן אחד ממרכיבי הרקיע הוא מים. ). כך נמצא שם שמים מתחלל. הסבר זה מקהה את אופייה התמוה של המימרה. וכי לימוד שאינו הוגן גורם להגליה? ומה הם המים הרעים שמתוארים כנובעים מאותה גלות? כל הביטויים נראים כמתייחסים לאותה תופעה של סטייה מהזרם המרכזי של הלימוד, וסטייה גוררת המשך קיצוני עד לזרא.

מכל מקום, מעניין לציין שבסיפורי התקופה תופסת הגלות מקום מרכזי. בני הכת גלו, וגלותם הפכה לבסיס למיתוס הקהילתי; יוחנן כהן גדול (השני) הוגלה לבבל; שמעון בן שטח, ואולי גם יהודה בן טבאי, הוגלו למצרים, וישו בילדותו נדד גם הוא למצרים ולפי מסורת חז"ל המאוחרת שם ינק את תורת הכשפים שלו. האם מקרי הוא שכל מנהיגי הקבוצות גלו?