משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 1 · משנה 12

הלל ושמי קיבלו מהן – הלל ושמאי הם ללא ספק שני האבות המייסדים של תורה שבעל פה הידועה לנו. מהם נשתמרו הלכות, והם הנהיגו את "בית שמאי" ואת "בית הלל" שמהם מאות הלכות בכל תחומי הדת. אין עדויות המקשרות את הלל למאורעות חיצוניים ידועים, אבל שמאי נזכר במשפטו של הורדוס הצעיר שנערך בסביבות 60 לפני הספירה (קד', יד 172).

הלל אומר הווי¹⁵⁰הווי במקום "היה" הרגיל במשנה, וראו הסברנו למשנה ט. תלמידו של אהרן – איננו יודעים כיצד נהג אהרן המקראי, אבל בספרות חז"ל הוא מתואר כ- אהב שלום ורודף שלום אהב את הבריות ומקרבן לתורה – בניגוד למשה שהיה קפדן, נזף בבני ישראל, ואף הוציא להורג. כך, למשל, בפרשת מעשה העגל אהרן עושה את רצון האנשים ואיננו מתעמת אתם. התורה רואה בדרך זו שגיאה, אבל גם אינה מגנה את אהרן באופן ישיר, למרות חטאו או טעותו הגדולה: "וירא משה את העם כי פרֻע הוא כי פְרעֹה אהרן לשמצה בקמיהם" (שמות לב כה), ואף על פי כן לא נענש אהרן. הוא מת בגלל חלקו במי מריבה ששם דיבר משה בתוקפנות אל העם (במפרשים יש מחלוקת ארוכה במה בדיוק חטאו משה ואהרן), אך בחטא העגל לא נענש. המסקנה שאהרן היה רודף שלום חוזרת בעוד מקורות, אם כי העוגן המקראי לה חלש. כל הסיפורים במקבילות כבר מאוחרים למשנה ומסבירים אותה (כגון אבות דרבי נתן, נו"א פי"ב; נו"א פכ"ד, עמ' 49-48), ועוד הרבה.

שלוש מימרות לפנינו, ושלושתן מסבירות מיהו אהרן. הלל זוכה במשנה לתשומת לב מיוחדת. מיוחסות לו שלוש מימרות שבכל אחת מהן שלושה חלקים (משנה יב היא המימרה הראשונה), וכך מובלט מעמדו החשוב בשושלת המסירה. את מעמדו זה סיכמנו במבוא.

בתיאורו של אהרן בולט הסיום. אוהב שלום, אבל המטרה או התוצאה היא קירוב לתורה. לא נאמר שרדיפת השלום היא כדי לקרב לתורה, אבל גם אם אין זו המטרה, הרי שזו התוצאה.

כפשוטו "מקרבן לתורה" הכוונה ל"בריות", והבריות הללו הן בני ישראל. ייתכן שמי מהדרשנים המאוחרים הבין זאת כהוראה לקרב גרים, ובאבות דרבי נתן מובאים סיפורים על יחסו החביב של הלל לגרים (נו"א פט"ו; נו"ב פכ"ט, עמ' לא). מכל מקום, מן הראוי להדגיש שכמה מההיגדים המיוחסים להלל הפכו לסיפורים, ומן הסתם הסיפורים נגזרו מתוך ההיגדים הכלליים. כך גם הסיפורים על חביבותו של הלל כלפי כל אדם מישראל באים להמחיש את מימרתו "רודף שלום" ו"אוהב את הבריות" שבמשנתנו (אבות דרבי נתן, נו"א פט"ו; נו"ב פכ"ט, ל ע"ב - לא ע"א). במבוא הראינו כי זו תופעה כללית.

מן הראוי להעיר שבכמה מקרים הופכת מימרה חשובה לסיפור מעשה. זו תופעה רגילה בפי דרשנים המסבים רעיון לסיפור, ולעתים לסיפור על עצמם. בצעירותי שמעתי דרשות רבות מסוג זה; מוריי הדרשנים סיפרו מעשים משעשעים על עצמם, ורק בהתבגרותי למדתי שהם בדיחות מספרי דרויאנוב או יצירות אחרות. כך גם "לפום צערא אגרא" הופך למעשה, והא ראיה שבידינו סדרת מעשים שכולם מיוחסים להלל ופתגם זה משובץ בהם (אבות דרבי נתן, נו"ב פכ"ו, עמ' 54; שם פכ"ז, עמ' כח, ועוד)¹⁵¹ראו פירושנו לברכות פ"א מ"א. .