משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 1 · משנה 13

הוא היה אומר נגד שמא – גידל את שמו, אבד שמא – הריצה אחרי כבוד ויוקרה גורמת לירידת כבודו של אדם. היגד זה הוא נוסח ארמי של מימרה אחרת המיוחסת להלל: "הלל אומר השפלתי זו הגבהתי והגבהתי היא השפלתי" (ויקרא רבה, א ד, עמ' יז; שמות רבה, מה ה). המימרה לא השתמרה אלא במקורות אמוראיים. באבות דרבי נתן: "מה היה ענוותנותו של הלל..." (נו"א פט"ו, עמ' 60). מכאן שהדרשן הכיר ביטוי ענווה של הלל, וכנראה הכוונה למימרה שבמשנתנו, והדרשן באבות דרבי נתן ראה בכך ביטוי לענווה. הווה אומר, השפלה היא מקור גאווה וכוח, ואין לרדוף אחר גאווה מדומה. גאווה היא מצב משפיל, ולהפך.

ודילא מוסיף – מי שאינו מוסיף, ייסוף – ימות. לא נאמר במפורש על מה הלל מדבר, אך פשוט להסב את הדברים ללימוד תורה. יש צורך תמידי להתקדם, ומי שאינו מתקדם ומוסיף על תורתו (ומוסיף על התורה בעולם) סופו למות. אין כאן עונש, אלא הערכה שמי שאינו מחדש חסר חיות ויתאדה מהעולם. כמובן לפנינו משחק מילים. זהו הרעיון של מעיין המתגבר שאותו נפגוש במפורש להלן (פ"ח מ"ב).

ודילא יליף קטלה חייב – מי שלא למד חייב מיתה, [לא יעבד] קטלה קטלין – המצוי בסוגריים אינו מנוקד, וזו דרכו של המעתיק לסמן שאין זה חלק מהטקסט המקורי שלו. תרגומו: ומי שלא יעשה, יעשו לו "מיתי מיתות", [ודי] – המילה "ודי" רשומה בצד ומנוקדת, כנראה בידי המעתיק הראשון.

ישתמש בתגא חלף – והמשתמש בכתר יחלוף מן העולם. המשתמש בכתר הוא מן הסתם זה המשתמש בכתר התורה (אם כי זה לא נאמר במפורש). אין כאן רק איסור ליהנות מדברי תורה (כך הסברנו את "אהב את המלאכה"), אלא התנגדות לקידום חברתי או כלכלי באמצעות לימוד תורה. זו הקצנה רבה של מימרתו הקודמת של מורו, "שנא את הרבנות".

נפתח בצד הלשוני. כמעט כל המשנה כתובה בעברית, ואילו מימרה זו היא ארמית. אנו עסקנו בנושא בנספח למסכת שקלים והראינו שבימי בית שני ובתקופת המשנה היו שתי השפות (עברית וארמית) שפות חיות והעם היה דו-לשוני. גם היום מדינות רבות באירופה הן דו-לשוניות, ובמקרה כזה אי אפשר לקבוע מה השפה העיקרית. אלא שבצד הדו-לשוניות לכל שפה היה ציבור והֶקְשֵׁר אופייני. כיום, למשל, קיימות קהילות יהודיות רבות דו-לשוניות, אך בכולן ברור שבבית הכנסת מדברים וכותבים עברית. הכתובות על הקברים בבית הקברות כתובות בעיקר בעברית, התפילה נאמרת בעברית, אך פעילויות אחרות נעשות בשפת המקום. כך גם בתקופה הקדומה. שימוש בעברית או בארמית היה בו מסר חברתי. כך, למשל, שפת השטרות הייתה כמעט תמיד ארמית. שפת הלימוד הייתה עברית, וכן שפת הברכות והתפילה. שפת הדיבור הייתה מעורבת, ואנו הראינו שבמקדש השתמשו בעיקר בעברית, אבל הקמעות (לאחר החורבן) היו בעיקרם בארמית. כך, למשל, נבואות המשובצות בספרות חז"ל הן דווקא בארמית, והדבר מודגש: "ובלשון ארמית אמרן" (ירו', סוטה פ"ט הי"ד, כד ע"ב; שמחות פ"ח ה"ז, עמ' 152). בספרות המחקר מתנהל ויכוח ער האם הספרים החיצוניים נכתבו במקורם בעברית או בארמית (בנוסף לאלו שנכתבו ביוונית), מה הייתה השפה שהשתמשו בה קבוצות בדלניות כקבוצתו של ישו, ושאלות דומות.

איננו יודעים באיזו שפה דיברו בבית המדרש, אבל העורכים של ספרות חז"ל הקפידו להשתמש בעברית, וסביר שבחירה זו משקפת את הווי בית המדרש לפחות בתקופת העריכה. כלומר, במאה השלישית הייתה שפת הלימוד עברית (ואולי אף קודם לכן). קביעות של הלכה היו בעברית אפילו בתקופת התלמוד ובארמית באו קטעים פחות הלכתיים, כגון סיפורים וקטעי קישור. לעומת זאת בימי הבית הייתה שפת ההלכה ארמית. החיבור ההלכתי היחיד ששרד מבית המדרש של חז"ל הוא בארמית – מגילת תענית. כן השתמרו כמה קטעים קדומים בארמית, וההנחה המקובלת היא שהם השתמרו בלשונם המקורית, כלומר בארמית, כגון מימרתו הקדומה של יוסי בן יועזר איש צרידה: "העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קמצא דכן, ועל משקה בית מטבחייא דאינון דכיין, ודיקרב במיתא מסתאב, וקרו ליה יוסי שריא" (משנה, עדיות פ"ח מ"ד – על איל קמצא (חגב) [שהוא] טהור, ועל נוזלי בית השחיטה שהם טהורים, ושקרב במת טמא, וקראו לו יוסי המתיר). משפט זה מצוטט חלקית במשניות אחרות, ותמיד בארמית. ההנחה המקובלת במחקר היא שמשפט זה השתמר בלשונו המקורית, אם כי אפשר כמובן להציע גם הצעות הפוכות. כמו כן השתמרו, בעיקר במסכת אבות, מימרות המיוחסות להלל, והן בארמית, וכן כמה מימרות אחרות, רובן שלא בהלכה. ההסבר שבמקרים חריגים אלו נשמרה השפה המקורית וכך עטו המימרות הילה של קודש, סביר ביותר.

אפשר גם להפך, שמימרות אלו הפכו עממיות, ולכן צוטטו בשפה הארמית שאותה לבשו כבר מזה דורות¹⁵²ראו בנספח למסכת שקלים. . מכל מקום, השימוש בארמית איננו מקרי, ובאבות דרבי נתן מודגש שבמשנתנו "אף הוא אומר בלשון בבלי" (נו"א פי"ב, עמ' כח; כעינו בנו"ב פכ"ז, עמ' 56)¹⁵³ההסבר שמלאכי השרת אינם מבינים ארמית, ולכן זו השפה האינטימית שבין בני ישראל לבוראם, היא אגדה יפה שאין לה ביסוס במקורות, וודאי שלא בהיגיון הדתי. יעידו על כך הקמעות הפונים למלאכים, וכל הקמעות שבידינו הם בארמית. .