משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 1 · משנה 14

הוא היה אומר¹⁵⁴בכמה קטעי גניזה וב-א5: "אם אין אני...". אין אני לי מי לי – זו מימרה שנושבת ממנה רוח של יוהרה, או לפחות של הכרה עצמית. מה שאני אינני עושה – אף אחד איננו עושה. מה שקובע את התוכן הוא כמובן ההקשר. אם מדובר על לימוד תורה – הרי שמה שאינני לומד איש לא ילמד בשבילי, ואם מדובר על הנהגת הציבור – הרי שזו אמירה בלתי צנועה. מן המקורות האחרים עולה דמותו של הלל ובדרך כלל הוא מתואר כענו ונוהג בפשטות (ראו הפירוש למשנה הקודמת, ולהלן). אין זאת אלא שיש כאן מודעות בצד ענווה, מודעות המביאה אתה לא גאווה אלא אחריות, וכפי שעולה מההמשך: וכשאני לעצמי מה אני – זו מימרה המאזנת את קודמתה. המימרה הראשונה דיברה בשבח האני, והשנייה מגמדת את האני.

אם לא עכשיו אמתי – בגנות הדחייה. המימרה סתומה. אפשר לפרשה בשבח לימוד תורה, אבל אפשר גם שהיא עוסקת בהנהגת אנוש בכל תחום. המימרות מנוסחות במכוון בצורה פרדוקסלית במקצת, ויותר משיש בהן הנחיה יש בהן קריאה למחשבה. המקצב של שלושת ההיגדים קצר, ואולי היה שיר.

אם כן, לפנינו שלוש מימרות. האחת עוסקת בהתנהגות האנושית שצריכה להיות חביבה, ובערכו של השלום בקהילה. המימרה השנייה מנוסחת בחומרה ומדברת על לומד התורה שאסור לו להפסיק מלימודו, והשלישית על ערכו של האני (או של הלל עצמו). שתי המימרות האחרונות רחוקות מרדיפת שלום, אם כי אינן סותרות אותו.