משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 1 · משנה 15

שמי אומר עשה תורתך קבע¹⁵⁵ההמשך "ומלאכתך ארעי" איננה בעדי הנוסח הטובים. – בניגוד להלל שעסק בהנהגת היחיד בעולם שמאי מדגיש את התורה, וגם כאן עלינו להחליט האם תורה היא קיום מצוות או לימוד תורה. המילה "קבע" באה מלשון קביעות, ותיתכנה לה שתי משמעויות: האחת היא שהעיסוק הוא קבוע, בניגוד לארעי, כגון סעודת קבע, והאחרת שיש לה תוכן קבוע, כגון המימרה של רבי אליעזר, ממשיך בית שמאי, "רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים" (משנה, ברכות פ"ד מ"ד, להלן פ"ב מי"ג), כלומר קביעת נוסח קבוע. לעתים "קבע" הוא מה שזמנו קבוע, כגון "תפלת השחר עד חצות, רבי יהודה אומר עד ארבע שעות. תפלת המנחה עד הערב, רבי יהודה אומר עד פלג המנחה. תפלת הערב אין לה קבע" (משנה, שם מ"א), וכן "הכוסות מדיחן כל היום כולו מפני שאין קבע לשתייה" (תוס', שבת פי"ב הי"ז). מותר לשטוף כוסות בשבת גם לאחר הסעודה משום שיש סיכוי שישתמשו בהן, שכן לשתייה בכוסות אין זמן קבוע. לעתים "קבע" בא במשמעות של הלכה קבועה, הלכה לדורות: "שלא יראו התלמידים ויעשו קבע הלכה כדבריך" (תוס', ברכות פ"א ה"ד).

כאמור, גם המילה "תורה" סובלת שני פירושים, ועלינו למצוא פירוש שיתאים לשתי המילים כאחת. הדרשנים באבות דרבי נתן מציעים שני פירושים: " 'עשה תורתך קבע' כיצד? מלמד שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש אל יעשה אותו עראי אלא יעשה אותו קבע. ומה שלמד אדם יעשה וילמד לאחרים, ויעשו. שנאמר 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשות' (דברים ה א), וכן בעזרא הוא אומר 'כי הכין את לבבו לדרוש את תורת ה' לעשות' ואחר כך 'וללמד בישראל חק ומשפט' (עזרא ז י)" (נו"א פי"ג, עמ' 56). אם כן, "קבע" הוא לימוד קבוע ושינון דברי התורה שאדם למד. "תורה" משמעה בהקשר זה לימוד תורה, אך "קבע" הוא במשמעות של עשייה קבועה; שהלימוד לא יישאר תאורטי אלא יהפוך למעשה. מרכיב העשייה אינו מצוי במפורש במשנה. ייתכן שהכללת מרכיב העשייה שאוב מעולמו הדתי של בעל אבות דרבי נתן, שכן ודאי שכל מי שצידד בלימוד תורה הדגיש גם את חובת המעשה. מן הסתם גם שמאי לא בא לשלול את העשייה, אבל במימרה אין הוא מדבר על העשייה אלא על קביעות התורה. אם כן, מהיכן שאב בעל אבות דרבי נתן את מרכיב העשייה? אנו משערים שהוא כלל אותו משום שבשלב מסוים "תורה" עבורו משמעה גם שמירת התורה והמצוות. אם כן, לדעתו "תורה" באה במשנתנו בשני המובנים: "תורת קבע" היא שינון וקבלת ההלכה וביצועה כאחת. בכתב יד וטיקן 44 יש דרשה דומה: " 'שמאי אומר עשה תורתך קבע'. כיצד? מלמד שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש אל יעשהו עראי אלא קבע ומה שילמוד אדם יעשה ואח"כ ילמד אחרים..." (שעכטר, אבות דרבי נתן, עמ' עט).

אבל בנוסח ב מודגש רק הפן השני של שמירת ההלכה: "עשה תורתך קבע שלא תהא מקיל לעצמך ומחמיר לאחרים. או תהא מקיל לאחרים ומחמיר לעצמך. [אלא כשם שאתה מקיל לעצמך כך תהא מקיל לאחרים. וכשם שאתה מחמיר לעצמך] כך תהא מחמיר לאחרים שנאמר 'כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות' ואחר כך 'וללמד לישראל חוק ומשפט' (עזרא ז י)" (נו"ב פכ"ג, עמ' כד). אם כן תורה משמעה החוק, ועל החכם לנהוג בעקביות ולא להחמיר על אחרים ולהקל על עצמו, או להפך. בהיבט אחר של אותה פרשנות עסקנו לעיל במ"ב.

האם שמאי מגיב על טענות שנשמעו נגד חכמים? איננו מכירים את רחשי לבם של עמי הארץ, אבל טבעי הוא שיתלוננו על חכמים שהם מוסיפים הלכות. דוגמה לתגובה מעין זו מופיעה באבות דרבי נתן בהקשר אחר.

אדם וחוה¹⁵⁶כאשר הנחש פיתה אותה. ¹⁵⁷נוסח א מאשים באופן שיטתי את האדם בחטא הראשון (בכך שהכשיל את האישה), בנוסח ב האישה היא האשמה העיקרית.

המדרש שלפנינו מאשים את אדם הראשון בהיעדר דוגמה אישית, והרי זו למעשה טענתו של ישו כלפי הפרושים שהם אשמים בחקיקת יתר ובכך שהם עצמם אינם מקיימים את המגבלות שגזרו על הציבור¹⁵⁸מתי כג 32-42, לפי חלק מהאוונגליונים. . ואכן, בעל אבות דרבי נתן מאשים את אדם הראשון גם בכך שהגזים בעשיית סייג לתורה, ובכך הכשיל את חוה (אבות דרבי נתן, נו"א פ"א; נו"ב פ"א, עמ' 4). בקטע שהבאנו האשמה איננה רק בחקיקת יתר, אלא בכך שהבעל עצמו אינו שומר את כל החמרותיו והלכותיו.

כנראה נשמעו ברחוב היהודי שתי הטענות גם על חקיקת יתר, ובעיקר על חוסר עקביות ואי שמירה על כל ההלכות המתחדשות. נגד שתי התופעות יוצא שמאי.

אמור מעט ועשה הרבה – המימרה עשויה להיות כללית, ועשויה גם לקבל משמעות יתר בהקשר ללימוד תורה. אמור מעט, אל תרבה לחדש חומרות, אבל "עשה הרבה", בצע בעצמך מעשי חומרה בלי להטיף להם בגלוי. הדוגמה האישית היא המורה הטוב ביותר. באבות דרבי נתן: "אמור מעט ועשה הרבה הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, שכן מצינו באברהם אבינו עליו השלום כשבאו המלאכים אצלו מהו אומר יוקח נא מעט מים [וגו'] ואקחה פת לחם וגו' (בראשית יח ד-ה) מלמד שאפה להם תשעה סאין [ושחט להם ג' בהמות. ומנין שאפה להם תשעה סאין?] שנאמר שלש סאים קמח סולת (שם ו) הרי ג'. לושי ועשי עוגות (שם) הרי שש. מלמד שעשה להם שלש אחרות מיני דובשנין. ומנין ששחט להם שלש בהמות שנאמר..." (נו"ב פכ"ד, עמ' כד). המדרש מפרש, אפוא, את דברי שמאי בהקשר כללי ולא דווקא בענייני הלכה או לימוד תורה.

והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות – מימרה זו מפתיעה, משום שבמסורות המאוחרות מצטייר שמאי כקפדן והלל הוא המקבל אנשים בסבר פנים יפות. ההבדלים האישיים באופיים של האישים אינם באים לידי ביטוי במימרה זו, ואולי באו הסיפורים להדגיש שאין מחלוקת עקרונית בין האישים אך התנהגותם בפועל הייתה שונה, וקשה.

לא נעסוק כאן בשלל המסורות על דמותם של שני אישים אלו, ונסתפק בהפניה לפירושו של שנאן למסכת אבות המרחיב את העניין ומרחיב את הדעת.

במשנה הבאה מתחילה חוליה חדשה. היא בולטת בשלושה מרכיבים. הראשון הוא היעדר המינוח "קיבל מהם" או "קיבל ממנו", השני הוא בכך שלאישים המנויים להלן מוצמד התואר "רבי", והשלישי הוא שמשטר הזוגות מפסיק ואנו חוזרים להעמדה של מנהיג יחיד שתוארו אינו ברור. כפי שהצענו במבוא, שושלת המסירה העיקרית מסתיימת בהלל ושמאי. כך גם מסתיימת הרשימה במשנת חגיגה פ"ב מ"ב, ובה אף פרטים מעודכנים יותר על שותפו הראשון של הלל, הוא "מנחם". לשושלת עיקרית זו שני המשכים המנוגדים זה לזה, או משלימים זה את זה. המשך אחד הוא ברבן גמליאל ושושלת הנשיאים, והוא ההמשך שלפנינו עד פ"ב מ"ח. ההמשך השני הוא ברבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו (פ"ב מ"ח), ורבן יוחנן בן זכאי אכן מתואר בתיאור המקובל "קיבל מהן". שרשרת הנשיאים מאופיינת בכך שהם שושלת ביולוגית, והם מתוארים בתואר "בנו". לפי העמדה זו מסתבר שהמשנה ראתה ברבן גמליאל את בנו של הלל, וממילא כל שושלת הנשיאים הם בני הלל. אין ספק שהמסורת התנאית המאוחרת ראתה בנשיאים את בני הלל, ואפשר אף לומר שייחוס זה הוא מבסיסי הלגיטימציה של שושלת הנשיאים. אבל הדבר לא נאמר במופרש כאן. כלומר, לא נאמר שרבן גמליאל הוא בנו של הלל, ושתיקה זו זועקת. אפשר, אפוא, שהייחוס של הנשיאים לבית הלל צמח רק מאוחר יותר.

העדויות לכך שהנשיאים הם מבית הלל הן:

בירושלמי תענית (פ"ד ה"ב, סח ע"א) מספר רבי לוי (בר סיסי, מאה שלישית) על מגילת יוחסין שמצאו בירושלים ובה נאמר שהלל הוא מבית דוד. על חשיבותו של ייחוס זה ניתן לעמוד גם מכך שנמצאה גלוסקמא בירושלים שעליה חרות השם (בי דוד) (איור 9).

במסורת ארץ ישראל ובמסורת הבבלי נאמר שבית הנשיאים (רבי יהודה הנשיא) הוא משבט יהודה שעליו נאמר (בברכת יעקב ליהודה) "לא יסור שבט מיהודה ומחֹקק מבין רגליו" (בראשית מט י). בספרות התנאית מוסבת הדרשה על הסנהדרין (ספרי דברים, שנב, עמ' 411). בשני התלמודים הדרשה מדברת על סמכותו של רבי וביתו, אבל בתלמוד הבבלי הניסוח הוא "לא יסור שבט מיהודה – אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו – אלו בני בניו של הלל, שמלמדין תורה ברבים" (סנהדרין ה ע"א; הוריות יא ע"ב), ובמדרש הארץ-ישראלי: "לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את עם ישראל במקל, ומחקק מבין רגליו אילו נשיאים שלבית רבי, שמלמדים תורה ברבים בארץ ישראל" (בראשית רבה, צז י, עמ' 1219). אם כן, תואר הנשיא מופיע גם במסורת הבבלית, אך כוחו מעומעם. הוא מלמד תורה, ופחות מושל. לעומת זאת במדרש התנאי מוסב הפסוק על הסנהדרין או על המשיח, ולא על הנשיא (ספרי דברים, שם). בבראשית רבה מצטרפת לדרשה גם המסורת על מגילת היוחסין שבירושלים. הנתון האחרון הוא שרבי עצמו אומר: "חוץ ממה שעשו זקני בתירה לזקני דשרון גרמון [מנשיאותיה] ומנוניה" (ירדו בעצמם מגדולתם ומינו אותו – ירו', כלאים פ"ט ה"ד, לב ע"ב); בכך הוא רומז למעשה עלייתו של הלל, ולכך שהלל הוא זקנו.

היחס להלל

אם כן, ברור למדי שבדורות האמוראים סברו שהנשיאים הם מצאצאי הלל, ברם המדקדק יטען שאין זו אלא מסורת אמוראית. ואכן, גם המידע על בני בתירא שאליו רומז רבי איננו במקורות התנאיים של סיפור הלל¹⁵⁹אנו עסקנו במעשה הלל בנספח לפסחים פ"ו. . גם יוספוס והברית החדשה המזכירים את רבן גמליאל אינם רומזים לייחוסו להלל דווקא, אם כי הוא מתואר (ביוספוס) כמיוחס (חיי יוסף לח). אפשר, אפוא, שהייחוס להלל הוא מסורת תנאית מאוחרת או אמוראית. כך או כך, סביר שמשנתנו רומזת למסורת זו, בין אם היא נכונה מבחינה היסטורית ובין אם לאו. נעיר עוד שזו דוגמה נאותה להבדלים בין שיטות הלימוד. שיטת הלימוד המסורתית, ושיטות הלימוד של המדע בדור הקודם, לא היו מפקפקות לרגע בכך שהנשיאים הם מבית הלל. שכן אין שום ראיה נגדית, המסורת סבירה, מתאימה למקומו של הלל בשושלת תורה שבעל פה, ומוכחת בסדרת מקורות אמוראיים עצמאיים. זאת ועוד, יוספוס מכנה את שמעון בן גמליאל איש ממשפחה רבת יחס. אמנם משפט זה סובל פירושים רבים, ברם מה יותר טבעי מזה שאדם שאיננו כוהן והוא ממשפחה רמת יחס מייחס את עצמו לבית דוד או לבית הלל? כיום, לשם זהירות, אנו חייבים להעיר שאין למסורת הוכחה. עם זאת, לִבנו נוטה להאמין למסורת המאוחרת. מסורת כזאת יכולה כמובן לצמוח יש מאין, אך אם אין לכך ראיה נגדית למה לפקפק בכך? אך ודאות אין כאן, והמסיק כך או כך איננו טועה. לא כל פקפוק מוצדק.

גמליאל פעל בסוף ימי בית שני¹⁶⁰הוא נזכר כאחד המעורבים במשפטם של מאמיני ישו, ומקפיד שם על הליך תקני מסודר ונאות. המסורת הנוצרית הפריזה בהפכה אותו לתלמיד ישו ומאמין, אך לכך אין זנב ראיה. עמידה על כללי המשפט היהודיים איננה סגולה של תלמיד כת זו או אחרת, זו דרישה ראשונית מכל חכם פרושי. . גמליאל זה נזכר כבן שיחו של "אגריפס סבא": "שאל אגריפס סבא את רבן גמליאל אין מתקנא אלא באחרים שנאמר 'וידעת היום והשבות אל לבביך כי ה' הוא האלקים' (דברים ד לט). אמר לו אין מתקנא לא בגדול ממנו ולא בכיוצא בו אלא בקטן ממנו" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כ ה, עמ' 147). סתם אגריפס במקורות חז"ל הוא אגריפס השני שחי בדור האחרון של ימי הבית¹⁶¹ראו פירושנו לסוטה פ"ז מ"ח. , התואר "אגריפס סבא"¹⁶²בבבלי, עבודה זרה נה ע"א, מופיע "אגריפס שר צבא". אמנם היה שר צבא חשוב בימי יוליוס קיסר בשם זה, אך קשה לקשרו לדו שיח עם חכם יהודי. מתפרש, אפוא, על אגריפס הראשון. אגריפס הראשון מת בשנת 44 לספירה, ומשפטם של תלמידי ישו היה בשנות השלושים, אז היה גמליאל החכם הפרושי הבולט¹⁶³מעשה נוסף הקשור לרבן גמליאל זה הוא המעשה בבבלי, פסחים פח ע"ב. שם הוא עונה לשאלת המלך והמלכה. אמנם אפשר שהכוונה לאגריפס השני ורעייתו, אבל לפי התיארוך שהצענו נראה יותר שהכוונה לאגריפס הראשון. ראו עוד פירושנו לפאה פ"ב מ"ו, שם מדובר לדעתנו בנכד, רבן גמליאל דיבנה, וראו עוד: "יועזר איש הבירה היה מתלמידי בית שמאי ואמר שאלתי את רבן גמליאל הזקן עומד בשער המזרח ואמר, לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ" (משנה, ערלה פ"ב מי"ב). .

במשנתנו מסתיימת רשימת הזוגות. המשנה מונה חמישה זוגות, כמו בחגיגה פ"ב מ"ב. אמנם הרשימה זהה, אבל בשתיהן איננה מלאה. שמעון הצדיק פעל לפחות בשנת 200 לפני הספירה, והלל ושמאי פעלו עד שנות העשרים לספירה. ב-220 שנה היו מן הסתם לפחות 10 דורות, ומן הסתם יותר. אדם מגיע להיות מנהיג בגיל מבוגר יחסית, ומעטים המנהיגים הזוכים לעשרים שנות פעולה. לשם השוואה, מימי הלל עצמו ועד החורבן, במשך כחמישים שנה, אנו מוצאים את רבן גמליאל ואת שמעון בנו, ובנוסף את רבן יוחנן בן זכאי המופיע בפני עצמו¹⁶⁴אם כי במעשה אחד הוא מופיע יחד עם רבן שמעון בן גמליאל (מדרש תנאים, כו ו, עמ' 671, ומקבילות). . אמנם מופיע המונח "קיבל" וניתן היה לפרשו כלימוד איש מפי איש, אך לשיטתנו "קיבל" הוא העברת הסמכות והחוקיות, וספק אם ראו בני הזוג השלישי את קודמיהם מהזוג הקודם כלל ועיקר, אך הם קיבלו את הסמכות מהם. גם תופעת הזוגיות היא מן הסתם תודעתית וספרותית ופחות היסטורית. בפועל לא התחילו השניים יחדיו ולא סיימו יחדיו. לגבי הלל, למשל, אנו שומעים על בן הזוג הראשון שהיה לו, מנחם, שפרש ואז נכנס שמאי¹⁶⁵משנה, חגיגה פ"ב מ"ב; ירו', שם עז ע"ד; בבלי, שם טז ע"א. . נמנו אפוא חמישה זוגות, והמספר איננו מקרי. גם לבית רבי המנוי להלן חמישה דורות, וגם לרבן יוחנן בן זכאי המעוצב במשנתנו בדמותו של הלל חמישה תלמידים. כפי שנראה להלן, חמישה הוא מספר ספרותי לחבר מנהיגותי, וחמישה מנהיגים הם חבר יורשים. המספר בולט דווקא על רקע האישים שלא הופיעו כדי שלא לפגוע במניין החמישה.