משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 3 · משנה 7

רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותה – קליין הציע בשעתו שהמונח "איש" מכוון לעשיר היישוב, ואנו מוסיפים שייתכן שהיישוב הוא כפר פרטי השייך לבעל האחוזה והמונח "איש" מתייחס לבעלים. הדבר אפשרי, אך איננו מוכח.

ברתותא – בחיריק או בקמץ. ייתכן שהכוונה לכפר תותא הנזכר במעשי הילריון שכתב הירונימוס. לפי דברי הירונימוס אכן היה הכפר אחוזה או כפר פרטי (קטמה)²⁸כך אנו מציעים לפרש את המונח הביזנטי "קטמה", ולא כאן המקום להרחיב. . על החכם אנו יודעים רק מעט, והוא פעל בדור יבנה.

אומר תן לו – לקב"ה, צדקה או מעשרות. לאור ההמשך אין זה סביר שהכוונה לאיש שלישי.

משלו שאת ושלך שלו – מה שאדם נותן איננו שלו, אלא זו חלוקה צודקת בין הקב"ה ובין האדם, וכן הוא אומר בדוד כי ממך הכל מידך נתנו לך – דברי הימים א כט יד. רבי אלעזר קוטע ומסיים את סדרת המימרות בשמם של "חנניה", אבל דבריו קרובים לרעיון פריקת העול של רבי נחוניה. שני החכמים מדברים על חלק מהרכוש (מהזמן) השייך לקדוש ברוך הוא. אדם נדרש להקדישו לבעליו, אחרת יצטרך להקדיש את אותו הזמן לצורכי היום-יום. עם זאת, גם הנתינה מוגבלת. מעשר או צדקה אינם מחייבים ויתור על כל הרכוש. לכאורה, אם הרכוש שייך כולו לבורא העולם, הרי שיש לתת לבורא עולם את הכול: כל הזמן, כל תשומת הלב, כל הרכוש. ההלכה הגבילה נתינות אלו ומבלי לקבוע את הדבר במפורש זו חזרה לדברי רבי טרפון, "לא עליך המלאכה לגמור", וכאן: "תן לו משלו", ולא את כל שלו.

מימרה זו מחוברת למימרה להלן: "שלי שלי ושלך שלך [זו] מדה בינונית" (פ"ד מ"י). הסגנון החוזר של משחק המילים שלי-שלך-שלו מקרב את שתי המשניות. אבל במשנתנו "שלו" הוא של הקב"ה והדיון הוא במערכת היחסים שבין האדם לקב"ה, ואילו המשנה שם עוסקת ביחסים שבחברה הארצית, בקהילה.

הטיעון שהרכוש של אדם עלי אדמות איננו שלו (של האדם) אלא בחזקתו הזמנית מופיע במקורות רבים, לעתים במובן הכתוב כאן ולעתים בדרך הפוכה: אם תתן "לו" – תקבל יותר. כגון, "עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמעשרין. שנאמר 'עשר תעשר' (דברים יד כב) – עשר בשביל שתתעשר. שבבבל במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את התורה. ושבשאר ארצות במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את השבת" (בבלי, שבת קיט ע"א)²⁹המימרה בבלית, ויש בה חלוקה ברורה: אנשי בבל מצטיינים בלימוד תורה, אנשי ארץ ישראל במצוות התלויות בארץ, ואנשי התפוצות אין להם לא מזה ולא מזה. אמוראי ארץ ישראל היו, מן הסתם, מסתייגים מהקביעה שהתורה מצויה רק בבבל. לניסוח "עשר בשביל שתתעשר" ראו עוד בבלי, תענית ט ע"א. , ובמקורות ארץ ישראל: "עשר תעשר (דברים יד כב) – שלא תתחסר, עשר שתתעשר. אמר הקב"ה עשר את שלי ואני מעשר את שלך" (פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר [י] י, עמ' 172). אם כן, קיים מאזן ברור בין הקב"ה ובין האדם, ואם האדם נותן – הקב"ה גומל לו. הרעיון מודגש בדרך ציורית במשל האמוראי: "דאמר רבי לוי: מעשה³⁰הסיפור מוצג כמעשה, אבל ספק אם התרחש, זה יותר משל מאשר מעשה. באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, והיתה לו שדה אחת עושה אלף מידות. והיה מוציא ממנה מאה מידות למעשר, ממנה היה ניזון כל ימיו וממנה היה מתפרנס כל ימיו. בשעת מיתתו קרא לבנו ואמר לו, בני תן דעתך בשדה זו, כך וכך היתה עושה וכך וכך הייתי מוציא ממנה למעשר. ממנה הייתי ניזון כל ימי, וממנה הייתי מתפרנס כל ימי. בשנה ראשונה זרע אותה הבן ועשה אלף מידות והוציא ממנה מאה מידות למעשר. בשנייה הכניס בה עין צרה והיה פוחת עשרה והיא פוחתת מאה. פוחת עשרה והיא פוחתת מאה, עד שעמדה על מעשרותיה³¹כלומר שהיבול היה רק מאה, עשירית ממה שהיה השדה רגיל לתת. . וכיון שידעו בו קרוביו לבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו. אמר להם מה באתם לשמוח על אותו האיש שנידווה? אמרו לו, חס ושלום לא באנו אלא לשמוח עימך. לשעבר היית בעל הבית, והקב"ה כהן³²ההנחה הפשוטה היא שהמעשרות מגיעים לכוהן. מבחינה הלכתית זו מחלוקת האם כוהנים רשאים לקבל מעשרות, אבל ניסוח הלשון כאן מלמד על הנוהג החברתי הלכה למעשה. קשה להניח שהמינוח "כהן" הוא למטרות קישוט בלבד. מבחינת הסיפור די היה לתאר את הקב"ה כלוי. הבחירה בכוהן מלמדת על המקובל בחיי היום-יום, לפחות בחברתו של הדובר.למחלוקת ההלכתית ולמשמעותה החברתית ראו במבוא למסכת מעשרות. . ועכשיו נעשתה כהן והקב"ה בעל הבית. אמר רבי לוי מי פחית לה שנה מן שנה, שנה עילוי עדנה³³אחרי שפחת לה שנה שנה, היא שינתה עליו. רבי לוי מצטייר כמי שמביא משל ומפרש אותו. . לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך' (דברים יד כב)" (פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר [י] א, עמ' 162-161).

עד כאן זו תורת הגמול הפשוטה, הקב"ה גומל על קיום מצוות ומעניש על אי עשייתן. לכך יש מקורות רבים, ולא נרחיב בכך. הניסוח במשנה עדין הרבה יותר, ומתוחכם יותר. אין כאן תיאור של מערכת גמול, אלא הצהרה שכל הרכוש הפרטי שייך למעשה לקב"ה.

ניסוח זה אינו מערער את קדושת הרכוש הפרטי. מה ששייך לאדם הוא שלו, אבל מבחינה רעיונית הוא רכוש שמים. אין לכך נגיעה למערכת החברתית.

לרבי אלעזר איש ברתותא מיוחסת חסידות רבה וצדקנות מודגשת. בבבלי (תענית כד ע"א) מובא סיפור על מעשה חסידות שלו המתואר כמעשה אופייני לו.

רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה³⁴אין שום ביסוס לפרשנות שהמינוח הזה הוא ססמה מינית, או כפירה סמויה בעיקר. ומה נאה ניר זה מעלין עליו כאילו מתחיב בנפשו – לעיל במשנה ד דרש חנניה בן חכינאי מהמהלך בדרך לעסוק בלימוד. רבי יעקב חוזר על הדרישה בקיצוניות יתר: מי שמפסיק כדי להתפעל מהנוף "מתחייב בנפשו". מן הסתם המשנה מופנית לחכמים, שכן זו דרישה בלתי אפשרית ובלתי הגיונית מיהודי פשוט. המשנה מתקשרת לקודמותיה העוסקות בלימוד בדרך (מ"ב) ובחובת הלימוד ביחיד (מ"ו). נמצאנו למדים שבעצם הרישא של משנה ז מפריעה לרצף הענייני. אנו יכולים להציע שני הסברים: האחד שלפני העורך עמדה המימרה של רבי אלעזר בן יהודה, והוא נאלץ לשבצה היכן שהוא, או שמא עמד לפניו גוש משניות ממשנה ז עד משנה י. הן קשורות ביניהן בקשר לשוני וענייני (כפי שנראה), ולכן השאיר את דברי רבי אלעזר במקומם בחטיבת המקור, או להפך, השתמש בהם כדי להפריד בין שתי החטיבות. ההסברים שהצענו סותרים, ואנו מעדיפים להגדיר בפירוש שהקשר תמוה. אמנם לעתים קרובות יש קשר עריכתי בין המשניות, וחוקרים ובראשם וולפיש³⁵וולפיש, עריכת המשנה; וולפיש, תופעות, ועוד. שתו לבם לנושא, אבל פה ושם אנו מוצאים גם משניות שאינן במקומן הטבעי, וכנראה זו דרכו של עולם ודרכו של ליקוט.

בחמישה קטעי גניזה כל דברי ההיגד האחרון חסרים³⁶14, 22, 23, 26, 41. , וכן הם חסרים בסידורי ספרד, והרשב"ץ מעיד שאינם במשניות שבסידורים. אבל הם מצויים בסידורי אשכנז וצרפת וכנראה גם בנוסחאות ירושלים, שכן החכמים מסתמכים עליהם ואינם אומרים שהם חסרים שם. אם המשנה חסרה – הרי שאין לתמוה על מיקומה.

איננו מכירים חכם בשם רבי יעקב מדור יבנה. רבי יעקב הידוע היה תלמיד רבי מאיר, ומורהו של רבי. פעם אחת רבי יעקב מוסר משמו של רבי דוסא (תוס', תרומות פ"י ה"ב); רבי דוסא היה מזקני דור יבנה. אבל בדרך כלל הוא נחלק עם חכמי דור אושא ובני הדור הבא מוסרים ממנו³⁷רבי יעקב בן חנניה הנזכר באבות דרבי נתן, נו"א פכ"ט, עמ' מד, הוא מדור רבי, והוא רבי יעקב בר חנילאי (ספרי דברים, שו, עמ' 337); במקבילה בילקוט שמעוני (דברים תתקמב): רבי יעקב בר חנינא. , על כן שיבוצו בפרק זה תמוה. אולי יש לקבל את גרסתו היחידאית³⁸כך לפי עדי הנוסח של שרביט. הוא וגם אנוכי לא בדקנו עדי נוסח משניים. של רבנו שמחה מוויטרי, "שמעון", והכוונה לשמעון בן זומא, אבל הוא נזכר להלן בפרק ד, וראו משנה ג. או שיש למחוק כליל משנה זו, וראו להלן משנה י.

הביטוי "מתחייב בנפשו" משמש כמשרשר למשנה הבאה.