משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 3 · משנה 6

רבי חלפתה – חלפתא בכתיב הבבלי, איש כפר חנניה אומר – המשנה מתקשרת ישירות למשנה ג מבחינת תוכנה, ושתיהן עוסקות באותו נושא. אין זה הקשר היחיד למשניות הקודמות. הקשר החיצוני הוא שהדובר הוא איש כפר חנניה, ואנו מצויים בסדרת מימרות של "חנניה". המימרה של נחוניה בן הקנה לכאורה פוגמת בסדר (לפחות מבחינת התוכן), וכנראה העורך ראה את השם נחוניה כאילו היה חנניה. כפר חנניה הוא אתר ידוע מהמקורות, היום חורבת ענן ליד רמה, על גבול הגליל התחתון והעליון (איור 13).

עשרה שהיו יושבים ועסוקים בדברי תורה שכינה ביניהם שנאמר אלקים נצב בעדת אל (תהלים פב א) – סתם עדה היא עשרה. החכם רואה במניין זה את המספר הרצוי והראוי של חבורת לומדים. כמובן אפשר שהמספר סכֵמתי במידת מה, אך הוא הגיוני.

מנין אפילו חמשה שנאמר בקרב אלהים²⁵בדרך כלל איננו כותבים את שם ה', אבל כפי שנפרש את הדרשה "אלוהים" כאן הוא שם חול, כינוי לשופטים. היינו מעדיפים גם כאן להימנע מהספק, אבל אז היה הלומד מאבד חלק ממשמעות הפירוש. ישפט – ראשונים התקשו בהבנת הדרשה. לדעתי הדרשן (רבי חלפתא) מדבר על שופטים ("אלוהים" במובן של שופטים) והוא מהלך בדעה שבית דין רגיל הוא של חמישה (כדעת רבי – תוס', סנהדרין פ"א ה"א). כפי שאמרנו, חמישה הוא גם מספר מקובל של חבר מנהיגותי או ארגוני (פ"ב מ"ח).

מנין אפילו שלשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה – מינימום של אגודה הוא שלושה, והדרשן רואה לפניו אגודת לולב הכוללת שלושה מינים (בבלי, מנחות כז ע"א). כמו כן: "וכמה אגודה של שטרות? שלשה קשורין זה בזה" (משנה, בבא מציעא פ"א מ"ח; תוס', פ"א הי"ד ועוד), וכן אגודת אזוב שמטהרים בה כוללת שלושה קלחים (משנה, פרה פי"א מ"ט). במשנה אין הסבר להלכה, אך במדרשים המאוחרים הבינו אל נכון: "ולקחתם אגודת אזוב. מכאן אתה דן לכל הלקיחות שבתורה. הואיל ונאמרו כל הלקיחות שבתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן שהיא באגודה. מכאן לכולן שאינן אלא אגודה. ואם יש בו שלשה קלחין ושלשה גבעולין זו היא אגודה" (שכל טוב [בובר], שמות יב כב²⁶הדרשה היא פירוש למכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא בא, יא, עמ' 37; בבלי, סוכה יא ע"ב. במקורות אלו לא מודגש שאגודה היא שלושה בדווקא. עם זאת מצוות אזוב בשלושה קלחים, כמו שאמרנו. ). סתם אגודה היא, אפוא, שלושה. כמו כן: " 'והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך'. שלא תאגוד עליך אגודה. מיכן אמרו שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ" (פסיקתא זוטרתי דברים, תצא מה ע"א).

בדפוס הרמב"ם ובכמה נוסחאות גניזה טובות פחות הוחלפו הפסוקים: הפסוק "ואגֻדתו על ארץ יסדה" (עמוס ט ו) נאמר על חמישה העוסקים בתורה, והפסוק "בקרב אלהים ישפֹט" (תהלים פב א) הופנה לשלושה. זה תיקון של מעתיקים שהיו קצת תלמידי חכמים והתקשו במשנה: הרי בית דין, "אלוהים", הוא של שלושה, לכן העבירו את הפסוק "בקרב אלהים ישפוט" לשלושה שעוסקים בתורה, וציטטו את הפסוק שבמקורו נאמר על שלושה על קבוצה של חמישה (אף שבמקורו הוא מובן רק אם הפסוק נסוב על שלושה).

הדרשה חוזרת באבות דרבי נתן (נו"א פ"ח, עמ' 36) כנוסחה של כתב יד קופמן, אבל בבבלי, ברכות ו ע"א, כנוסחת הדפוסים. יש להניח שגם במקורות משניים אלו חלו אותם חילופי נוסח.

הרי"ש פירש את נוסחת כתב יד קופמן, על סמך הבבלי, כמו שהצענו. אלו שגרסו את נוסח הדפוסים התקשו להסביר למה אגודה היא חמישה, וההסברים הם מופת של חריפות²⁷ראו למשל פירוש היעב"ץ למשנה. . הרמב"ם, למשל, פירש שסתם חמישה הם אצבעות היד, וזו אגודה.

ומנין אפילו שנים שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו – מלאכי ג טז. פסוק זה הובא לאותו רעיון גם במשנה ב.

ומנין אפילו אחד שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך – שמות כ כד. במשנה ב מובא פסוק אחר, אך הוא מצוי רק בחלק מעדי הנוסח.

משניות ב, ג ומשנתנו עוסקות באותו נושא (לימוד בסעודה), אלא שמשניות ב-ג בסעודה ומשנתנו בלימוד החבורה. עם זאת ברור שמשנתנו חוזרת בחלקה על משנה ב, ובחלקה שונה ממנה. החזרה היא עדות לליקוט ממקורות שונים. עם זאת, העורך ארגן את המימרות השונות בקבוצה לפי שם אומרן, והא ראיה שבתוכן כלל את דברי רבי חנניה בן חכינאי ורבי נחוניה העוסקים בעניין אחר. הווה אומר, העורך ליקט מקורות שונים וארגנם לפי תפיסה תאולוגית, תוך שימוש בכללי עריכה חיצוניים המקלים על הזיכרון. כל זאת במקום לערוך את הדברים לפי תוכנם, כפי שהיינו מצפים מעורך טוב כיום. סתירת המימרות או הכפלתן לא נחשבה בעיניו כגורם בעייתי בעריכה. מסכת אבות וכלל המשנה לא נועדו להציע דרך חיים אחת מאוזנת, אלא מלכתחילה נבחרה הדרך ה"פלורליסטית" שבה הכפלות התוכן חשובות פחות מהצד הלשוני החיצוני. דוגמאות לעריכה על בסיס דמיון לשוני, כולל רצף השמות שעמדנו עליו, נאספו בידי טרופר. עם זאת, לעתים יש (גם) רצף ענייני בין המשניות (ב-ג בפרק זה), או הסיפא של משנה ז. הווה אומר, העורך ראה ברצף ההגיוני ערך משני בחשיבותו לרצף הלשוני החיצוני. כל זאת במסגרת הכרונולוגית התקופתית, שכן הפרק כולל כמעט רק חכמים מדור יבנה (ראו במבוא).