משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 3 · משנה 8

רבי דוסתי ברבי יניי אומר משם רבי מאיר – רבי מאיר הוא מראשי דור אושא (170-140 לערך). רבי דוסתאי מוסר בשמו, והוא מאוחר יותר. אביו, רבי ינאי, אינו מוכר. שמו של רבי דוסתאי חושף שתי תופעות:

1. חכמים שהם בניהם של חכמים אחרים (ראו לעיל פ"ב מי"ב);

2. חכמים נושאי תואר "רבי" שאין מהם אף מימרה. אלו מתו בצעירותם, או שגרו ביישוב ללא חבורת תלמידים מסביבם. על כן אי אפשר לדעת מה היה מספר התנאים או האמוראים, שכן איננו יודעים אפילו לאמוד את מספר החכמים שלא נזכרו.

כל השכח דבר אחד ממשנתו מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו – יסוד הלימוד היה השינון, שכן הם למדו ללא ספרים. עסקנו בכך במבוא הכללי לפירוש המשניות. במהלך ה"שיעור" ולאחריו (ירו', ברכות פ"ד ה"א, ז ע"ד; תענית פ"ד ה"א, סז ע"ד) הוקדש זמן ניכר לשינון החומר הנלמד. השינון הוא חלק מהותי מתורה בלתי כתובה; את החומר הנלמד והנידון יש לשמר באמצעות הזיכרון של חבורת הלומדים. לא ייפלא, אפוא, שהוא חלק מדרכי הלימוד היסודיות בבית המדרש. יתרה מזו, חכמים הפכו את השינון לחלק מן האידאולוגיה של הלימוד. השינון נעשה בקול רם ובנעימה, ובזאת הוא הופך לטקסי בחלקו: "מנין כשאדם יגע בתורה צריך להשמיע לאזנו? שנאמר והאזנת למצוותיו"³⁹דברים רבתי, נצבים ו, עמ' 120; השוו בבלי, עירובין נד ע"א; תנחומא, עקב ה; דברים רבה, ח ד. עדויות מאוחרות יותר, מימי הביניים, מוסרות על משניות שהיו בהן טעמים (רבינוביץ, להלן), ועדיין אנו זוכרים כתבי יד מעין אלו ששימשו בבתי המדרש של בני עדות תימן בירושלים לפני מלחמת השחרור. . כמו כן: "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים' וגו' " (בבלי, מגילה לב ע"א), ומקורות נוספים. השינון הפך, אפוא, למרכזי בתהליך הלימודי, "אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למי ששונה פרקו מאה פעמים ואחת"⁴⁰קהלת זוטא, ט ו; מדרש תהלים, לא ט, עמ' 241; בבלי, חגיגה ט ע"ב. , והחובה לשנן חוזרת במקורות רבים, תנאיים כאמוראיים⁴¹ספרי דברים, ד, עמ' 13; שמות רבה, מז ה; במדבר רבה, יא ג; תנחומא, נח ג, עמ' 12. . לעומתם מסבירה המסורת ששיטת הצדוקים היא תוצאה ישירה של שינון קלוקל (אבות דרבי נתן, נו"א פ"ה; נו"ב פ"י, עמ' 26). השינון הוא אחת התכונות המובהקות המיוחסות לחכמים⁴²רבי יוסי הגלילי (אבות דרבי נתן, נו"א פי"ח, עמ' 68); רבי שמעון (שם, עמ' 69). , ומצינו גם תיאור חי על הצורך הדחוף בחזרה ובשינון: "שאם יושב אדם ששה חדשים ואינו חוזר בה נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא..." (אבות דרבי נתן, נו"א פכ"ד, עמ' 78). סדר הלימוד כלל כמה מרכיבי שינון: תחילה הרב שונה והתלמיד "עונה אחריו" – חוזר משפט אחר משפט, לאחר מכן "אומר לו רבו (כך צ"ל): נאמר אני ואתה" – שניהם שונים בכעין מקהלה (תנחומא, כי תשא טז). הרב עצמו שינן את החומר לעצמו עד שמשנתו הייתה סדורה ומשוננת (ספרי דברים, לד, עמ' 60). על ריש לקיש, למשל, מסופר ששינן משנתו ארבעים פעם (בבלי, תענית ח ע"א), וכך גם למד משה מריבונו של עולם ששינן את התורה פעמיים לעצמו ופעם נוספת למשה, סך הכול שלוש או אף ארבע פעמים⁴³בראשית רבתי, כד ה, עמ' 234; שמות רבה, מ א, ומקבילות. . המימרה במשנתנו באה לעודד את השינון. היא נוקטת באמצעי הפחדה, תופעה חריגה בעולם התנאי.

שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך (דברים ד ח) – הפסוק מדבר על מתן תורה, ואגב הדרשה מחלחל המסר המרכזי של חכמים שכל לימוד תורה הוא כמעמד הר סיני.

יכול אפילו תקפה עליו משנתו – שכח למרות מאמציו, בעל כורחו. "תקפה" פירושו שאירע לו אירוע קשה, מלשון "תקיף", תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך (דברים ד ח) הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו – אדם חייב לשנן, והימנעותו מכך היא בבחינת הסרה מהלב. אבל כשיטת רבי טרפון בסוף פרק ב – לא עליך המלאכה לגמור. אם ההתמודדות קשה מדי ואדם עשה את שלו, אין הוא אחראי על התוצאות.

משניות ז-ח חורגות מסדר הדורות; מופיעים בהם חכמים מאוחרים יחסית. הבנת סדר העריכה קשור לנוסחאות המשנה. כאמור, במשנה ז היו שתי נוסחאות:

1. עם דברי רבי יעקב על המתחייב בנפשו.

2. ללא דבריו.

לפי הנוסח הראשון משניות ז-ח הן חטיבה אחת המשורשרת על ידי הביטוי "מתחייב בנפשו". דברי רבי אלעזר איש ברתותא אינם קשורים לחטיבה, אבל במקורה של חטיבה זו שובצו דבריו למרות היעדר הקשר הנראה לעין.

לפי הנוסח השני הביטוי "מתחייב בנפשו" אינו מופיע במשנה ז כלל, וברור שלא הוא הביטוי המשרשר את הקטע. דבריו של רבי אלעזר חורגים מרצף העריכה, אבל הוא לפחות בן אותו דור, ואולי לא היה לעורך היכן לשבץ את דבריו. אבל משנה ח איננה במקומה. אם אנו מניחים שתמיד חייב להיות הסבר לסדר העריכה הרי שיש עדיפות-מה לגרסה הראשונה; אבל אפשר שלפנינו שיבוץ חריג, אולי דווקא כדי להפנות את תשומת הלב לכך שבמשפט הבא מתחילה יחידה חדשה (אף על פי שאיננו חשים בייחודה).