משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 3 · משנה 9

רבי חנינה בן דוסה [אומר] – חנינא בן דוסא הוא הדמות הטיפוסית של ה"חסיד" או "איש המעשה", "ירא החטא" (משנה, ברכות פ"ה מ"ה; לעיל פ"ב מ"ה). "משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה"⁴⁴משנה, סוטה פ"ט מט"ו; קרוב להניח שאין זו משנה אלא ברייתא שחדרה למשנה. . הוא חי בימי הבית השני, ולפחות לפי המקורות האמוראיים היה בן שיחם של רבן גמליאל ורבן יוחנן בן זכאי, על כן אפשר שפעל גם בראשית דור יבנה. מכאן והלאה, עד אמצע פרק ד, המשנה חוזרת לחכמי דור יבנה וימי הבית, ולשרשרת החכמים ששמם חנניה. בדרך כלל הוא מופיע ללא התואר "רבי", אבל כאן התואר נמצא בכל עדי הנוסח. אין ממנו דברי תורה, אבל מצויה סדרת מעשי חסידות, ריפוי ונס.

כל שיראת חטאו קודמת ל[ו]חכמתו – קודמת בזמן וקודמת בחשיבותה, חוכמתו מתקיימת – "יראת חטא" היא שם הפועל של החסידות, ולדעת החסיד הדובר היא תנאי לחכמה. באבות דרבי נתן מובאים משלים נוספים הממשילים את לימוד התורה לעץ עם שורשים טובים; את השורשים אולי אין רואים, אך בלעדיהם העץ נעקר. כן נמשל הלימוד הנכון לבניין הבנוי על בסיס טוב⁴⁵אבות דרבי נתן, נו"א פכ"ב-פכ"ד; נו"ב פל"ד, עמ' 78-74. באבות דרבי נתן מופיעות מימרות דומות המדברות על שילוב תורה עם יראת חטא (מעשה-חסידות), והן מיוחסות לחכמים מובהקים כרבן יוחנן בן זכאי ורבי אלעזר בן עזריה. נראה שגם אלו משקפים מצב שבו התקבלה מעין פשרה המשלבת את שני הנתיבים הללו לעבודת ה'. .

חוכמתו [קודמת] ליראת חטאו – אם יראת החטא היא משנית, אין חוכמתו מתקיימת – סוף החכמה לפוג.

הוא היה אומר כל שמעשיו מרובים מחוכמתו חוכמתו מתקיימת חוכמתו מרובה ממעשיו אין חוכמתו מתקיימת – "מעשה" הוא שם אחר לחסידות, ואולי היו הבדלים משניים בין המונחים הללו. המימרה השנייה חוזרת על הראשונה במינוח אחר⁴⁶בספרות הראשונים מתנהלים דיונים על הנוסחה המדויקת, והיו שגרסו בסיפא "כל שאין מעשיו מרובים מחכמתו – אין חכמתו מתקיימת". אין הבדל תוכני בין הגרסאות. .

קשה להאמין שהמימרה של חנינא בן דוסא נשמרה בלשונה המקורית. החסידים לא עסקו כלל בלימוד תורה, ומתאים לו לקבוע שיראת החטא קודמת לחכמה וחשובה הימנה; אמנם לא שמענו שהם התנגדו ללימוד תורה, והחסידים מופיעים (בספרות חכמים) ככפופים לחכמים ומכירים בעליונותם, אבל לא החסיד צריך לדבר על התנאים ללימוד תורה. נראה שמימרה כזאת ודומותיה באבות דרבי נתן נוצרו כאשר התרופפה תנועת החסידות ונבלעה בבית המדרש, ומנגד אימץ בית המדרש למעשה את עיקרי התורה החסידית ורוב מידות החסידים הפכו למאפיינים של חכמים עצמם. אז הולבשו דברי החסיד אדרת של לימוד תורה: הוא זכה לתואר "רבי", ומופיע כמצדד בלימוד תורה. גם הביטוי "לא עם הארץ חסיד" (פ"ב מ"ה) הוא ביטוי שאיננו מזלזל בערך החסידות אלא מוקיר ערכים אלו, אבל לאחר לימוד תורה. אם כן, המימרה מיוחסת אמנם לאישיות קדומה, אך היא מדור יבנה לכל המוקדם. אולי משום כך שובצה במקומה בסוף סדרת חכמי דור יבנה המכונים חנניה-חנינה.

ספרות החסידים עצמה לא נשמרה, אלא שבספרות חז"ל נשמרו שרידים שלה ובהם תדמית של החסידים כפי שנראתה בעיני בני הפלוגתא שלהם, ואף זאת שנים לאחר שהמתיחות העיקרית פגה והחסידות כזרם רוחני היטשטשה. אין זו אפוא עמדתם של החסידים, אלא תיאור "מרוכך" שלהם לאחר זמן ובתנאים חברתיים אחרים במידת מה.