משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 3 · משנה 10

הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה ממנו רוח המקום נוחה ממנו – גם זו מימרה הנשמעת כחסידית. קודם כול נדרש מאדם להתנהג כך שהבריות יקבלו את התנהגותו כראויה, ואם כך הוא עושה, ודאי גם רוח ריבון עולמים נוחה ממנו. התנהגות טובה בענייני שכנות, זהירות יתר לבל יזיק, השבת אבדה וכדומה – כל אלה הם מדרכי החסידות, כפי שראינו בפ"ב מי"ב. מימרה דומה מיוחסת לעיל לרבי: "תפארת לעושה [ו]תפארת לו מן האדם" (פ"ב מ"א), אלא שההיגד בפרק ב הוא דו-משמעי, כפי שראינו בפירושנו שם, וכאן הדברים מוצגים באופן ברור. [וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו] אין רוח המקום נוחה ממנו – זו אותה מימרה בלשון שלילית. היא מצויה בכל עדי הנוסח ובכתב יד קופמן נשמטה, וההשמטה תוקנה.

רבי דוסה בן הרכינס אומר – מראשוני חכמי דור יבנה. הקשר למימרה הקודמת הוא משחק לשון: "חנינה בן דוסא" – "דוסא בן הרכינס". ברם לא זו בלבד, אלא כפי שנראה המימרה של רבי דוסא בן הרכינס מדגימה את הכלל של רבי חנינה בן דוסא.

שנת [של] שחרית – מנהגם היה לקום עם בוקר, ורק עשירים ובני מלכים קמו לאחר עלות השחר. הדרשן האמוראי מעביר את הבעיה למסגרת ההלכתית, שמא יעבור זמן קריאת שמע (אבות דרבי נתן, נו"א פכ"א, עמ' לז), ומוסיף שנמצא בטל מן התורה. נימוק זה מופיע באבות דרבי נתן כנימוק להיגדים הבאים, וכנראה הועבר מהם. אם כן הבעיה היא הלכתית, זמן קריאת שמע. אבל כפשוטה אין כאן בעיה הלכתית, אלא שאדם נורמלי החי חיי עבודה מסודרים קם בבוקר עם החמה.

ויין [של] צהרים – בסעודת הערב היין הוא מרכיב של קבע, אבל במשך היום אדם נדרש שלא לשקוע בעצלות של שתייה. שוב באבות דרבי נתן: "נמצא בטל מן התורה" (שם), אך לדעתנו שוב מדובר באורח חיים תקין. שתיית יין במשך היום איננה ראויה. זאת עושים בסעודת הערב בלבד. בעל אבות דרבי נתן מצטט, בצדק, את הפסוק בקהלת: "אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבֹקר יאכלו. אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו" (י טז-יז). הפסוק מדבר על הצורך לשמור על מסגרת זמן מסודרת, הכוללת סעודות בזמן, בבוקר ובערב. גם בפסוק זה אין כלל שיקול של לימוד תורה.

ושיחת הילדים – מצפים מאדם שילך לעבודתו ולא ישהה בביתו בפטפוטי סרק. גם כאן מפרש בעל אבות דרבי נתן שהמימרה מכוונת לתלמיד חכם, והוא נדרש ללמוד ולא להשקיע זמנו בהבלי המשפחה. ברם אין צורך בכך. בספרות העת החדשה נכתב הרבה על המשפחה היהודית, ברם כפי שהראה הדר במחקר מפורט⁴⁷הדר, זמן ומרחב. המשפחה הגרעינית כמעט איננה מופיעה בספרות. אין סיפורים על אב המספר לילדיו, מלמד אותם, קורא אתם קריאת שמע, מתפלל אתם או מלמדם ברכת המזון. גם אין אזכורים לסעודה המשפחתית. הסועדים הם הגבר לבד, או חבורת הגברים, ורק ליל הסדר בערב פסח שונה, ושינוי זה מודגש. המשנה שלנו מצטרפת לתמונה כללית זו. אדם אינו מבזבז זמנו בשיחות ילדים, ו"גבר" הגון גם אינו מרבה בשיחות עם אשתו (לעיל פ"א מ"ה⁴⁸ושם הוצעו גם פירושים אחרים. ).

וישיבת כנסיות⁴⁹הנוסח "בתי כנסיות" מופיע ב-ל ובקטע גניזה 65. הנוסח משקף את העובדה שבתי הכנסת הפכו למקום המפגש גם לענייני חולין. של עמי הארץ – התאספות של הציבור הרחב. עמי הארץ נאספים ומפטפטים דברי סרק (סתם שיחת חולין), ומן הסתם שוב מדובר על תלמיד חכם שנדרש להתרחק מהם. תמונה זו אנו מכירים מהכפר המסורתי: בימים שאין עבודה חקלאית הגברים נאספים בבית הקפה המקומי ומפטפטים. אין זה מושב לצים, אבל פטפוט חברתי על דא ועל כלום. בעל אבות דרבי נתן, כדרכו, מסביר את ההיגד על רקע לימוד תורה. המשפט מופנה לתלמיד חכם: "וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ כיצד מלמד שלא יתכוין אדם לישב עם יושבי קרנות בשוק. שכל זמן שאדם יושב עם יושבי קרנות בשוק נמצא בטל מן התורה שנאמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד כי אם בתורת ה' חפצו" (אבות דרבי נתן, נו"א פכ"א, עמ' 74)⁵⁰יושבי הקרנות כבטלנים מופיעים במסורות בבליות נוספות (כגון בבלי, בבא קמא פב ע"א; סנהדרין ג ע"א). לעומת זאת, במסורות ארץ-ישראליות יושבי הקרנות הם אנשי צבא שקרן התקיעה בידם, שהם יושבים בקרונות (כרכרות – בראשית רבה, עה י, עמ' 889). באבות דרבי נתן נעשה שימוש במונח "יושבי קרנות" ומשמעותו מראה כי החכם השתמש, בצורה חופשית, במשנתנו: "מעשה ברבי עקיבא שהיה יושב ושונה לתלמידיו ונזכר לו מה שעשה בילדותו אמר מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות בשוק" (אבות דרבי נתן, נו"א פכ"א, עמ' 74), וראו בבלי, ברכות כח ע"ב, ועוד. חכם חשוב אחד פירש "קרנות" בתור ראשי תיבות של קרקסיות ותאטראות (קרו"ת), ראו קוק, קרנות. .

ברם כפשוטה המימרה מופנית לכל אדם, וכל אדם נדרש לנצל את זמנו. המימרה היא נגד בטלה, ונגד נוהגי העשירים. היא משקפת את דמותו של האדם היהודי הפשוט, ההגון והמצוי. הוא כמובן שומר מצוות, ואולי גם קצת לומד תורה, אבל הוא איננו רק דתי. הוא קם בזמן, יוצא לעבודה וחוזר בערב. המשנה איננה עסוקה רק בתיאור עולם המצוות היהודי, אלא גם בסתם חיי היום-יום. זה אדם שרוח הבריות נוחה הימנו.

מוציאין את האדם מן העולם – אין כאן איום בעונש, אלא תיאור תוצאה של חיי בטלה.