משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 3 · משנה 11

רבי אלעזר המודעי – רבי אלעזר המודעי יליד מודיעין שבהרי יהודה (איור 14), פעל בשלהי דור יבנה, נזכר בהקשר למרד בר כוכבא והוצא להורג בידי הרומאים בשלהי המרד (135 לספירתם).

אומר⁵¹סדר המימרות שונה בעדי הנוסח, וראו שרביט, אבות, על אתר. המחלל את הקדשים – מחלל קודשים הוא מי שמשתמש שימוש חול ברכוש המקדש. זו הלכה פשוטה המשמשת כבסיס להלכות מעילה, ובעצם כתובה בתורה. לכאורה אין מקומה במסגרת שלוש מימרות אישיות מעין אלו שבמסכת אבות⁵²בדרך כלל אין במסכת הלכות, ראו לעיל פ"ב מי"ג. . ניתן להבין שהכוונה ל"חילול" במובן ההלכתי, כלומר מחליף רכוש הקדש בדמי חולין, כמו חילול מעשר שני. דברי רבי אלעזר מכוונים נגד אנשים שהחזיקו ברכוש שבזמנו הוקדש למקדש ועתה, דור או שניים לאחר חורבנו, מחליפים אותו בכסף. גם זו הלכה ברורה, ויש מקרים שבהם הדבר מותר, כגון "...ואינו חושש לא משם שביעית ולא משם רבית ולא משם מחלל את הקדשים" (תוס', דמאי פ"ה הי"ח). משפט זה מעיד שהביטוי "מחלל את הקדשים" משמעו המרת הקודש במשהו של חול.

ברם, בבבלי יש למשפט משמעות אחרת: "תנו רבנן: ארבע צווחות צוחה עזרה ראשונה: צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה'. ועוד צווחה: צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים, דהוה כריך ידיה בשיראי (עוטף ידיו במשי) ועביד עבודה" (פסחים נז ע"א). חילול הקודש כאן הוא הבעת הסלידה מדם הקרבן. אותו כוהן גדול שאיננו מכירים לבש כפפות עדינות, והוא מגונה, משום שיש בכך מחווה של סלידה.

קשה להניח שרבי אלעזר מדבר על מקרה הלכתי פשוט של המרת קודשים. בימיו כבר אין המקדש פועל, אך לא זה השיקול המכריע. אלא שרצף המקרים במשנה עוסק בכופרים קשים יותר, והניסוח אינו מתאים להלכה שגרתית. אם נפרש לפי הבבלי תהא המימרה מובנת יותר, והתנא מתנגד למביעים הסתייגות מעבודת הקרבנות בשל הדם והסחי הכרוך בכך. הסתייגות כזאת מופיעה בספרות הנוצרית, ורבי אלעזר מתנגד לה. ייתכן גם שרבי אלעזר מדבר נגד תופעה של המרת קודשים שנותרו ללא שימוש לאחר שהמקדש חרב, משום שיש בכך לא רק איסור אלא ביטוי לפקפוק בתקווה שמחר ייבנה המקדש⁵³לאפשרות שבימי בר כוכבא נעשה ניסיון לחידוש העבודה במקדש ראו להלן. .

והמבזה את המועדות – ראשונים מספר גרסו "המחלל את המועדות". ברור שזה תיקון ואין לו עדות בנוסחים, והרשב"ץ מספר על ראשונים כרבנו יונה שכך גרסו (או תיקנו) את המשנה⁵⁴הרשב"ץ עצמו מפרש שהמבזה הוא המגלה פירושים שאינם אליבא דהלכתא. ספק רב אם בתקופת התנאים כבר נהגה מדיניות כזאת של צנזורה ודוקטרינה סגורה. רמב"ם פירש שעובר בפרהסיה על מצוות. זה עוון חמור, אך אין הוא נקשר לגילוי פנים דווקא. ראו דיונו והצעותיו של שרביט, פירוש, עמ' 85-84. . המחלל את המועד נענש בעונש האמור בתורה, אבל ביזוי מועדות הוא איסור אחר שיש להבינו. בספרי במדבר שנינו: " 'כי דבר ה' בזה' זה צדוקי, 'ואת מצותו הפר' זה אפיקורוס. דבר אחר, 'כי דבר ה' בזה' זה המגלה פנים בתורה, 'ואת מצותו הפר' זה המפר ברית בשר. מיכן אמר רבי אלעזר המודעי: 'המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמפר בריתו של אברהם אבינו, אף על פי שיש בידו מצות הרבה, כדיי הוא לדחותו מן העולם. אמר כל התורה כולה אני מקבל עלי חוץ מדבר זה זהו 'כי דבר ה' בזה' " (קיב, עמ' 121). הפסוק מדבר על מגדף ה', והכתוב מכנה את הפעולה בשורש בז"ה. המדרש מקשר בין פרשנות זו ומשנתנו. אם כן, מבזה המועדות הוא מסוג המינים, כמו צדוקי ואפיקורוס (לעיל פ"ב מי"ד). צדוקיות היא מינות יהודית (כך חז"ל רואים אותה), ואפיקורסות היא מינות הלניסטית שפרטיה אינם ברורים. ביזוי מועדות הוא מינות אחרת. הניחוש הטוב ביותר להבהרת המושג הוא כתות מדבר יהודה; לאלו היה לוח שנה שונה ולפיו יצאו החגים במועדים אחרים; כמו כן היו להם חגים נוספים שחז"ל לא חגגו (ביכורי שמן, ביכורי יין). אפשר גם כמובן שהכוונה לצדוקים. הם הכירו בלוח השנה של חז"ל, אך דרשו שחג הביכורים יחול ביום א' וממילא גם קיוו שפסח יחול בשבת כדי שהספירה של שבעה שבועות תתחיל ותסתיים במוצאי שבת. כך היה חג השבועות של הפרושים חל במועד המקובל על הצדוקים⁵⁵ניהול המקדש היה לפי אורחות הפרושים, והצדוקים קיוו אפוא שיימנע מהם הצורך לחגוג במקדש את שבועות לפי מועד שאינו מקובל עליהם. . הצדוקים גם לא הכירו בחלק מהלכות החג הפרושיות, כגון ניסוך המים, שמחת בית השואבה ואולי גם ימי מועד נוספים⁵⁶בספרי זוטא, טו לא, עמ' 287, מופיעה דרשה אחרת שאין בה רמזים כיתתיים. .

אותו פסוק, "דבר ה' בזה", משמש את מחבר ברית דמשק הכיתתי כדי לרמז ל"ישראל" (הצדוקים והפרושים) שאינם שומרים את דברי הנביאים, כלומר אינם מקבלים את נביאי האיסיים ואת התוספות שלהם לתורה כדברי ה', "הם ספרי הנביאים אשר בזה ישראל את דבריהם"⁵⁷ברית דמשק, עמ' 7 שורות 20-15. .

המסורת של הספרי והקישור למשנתנו חוזרים במקורות בהבדלים משניים שאינם עניין לפרשנותנו. הירושלמי כבר לא קישר את ביזוי המועדות למינות. אגב הסוגיה משמע שהוא הבין ש"ביזוי מועד" הוא מי שאיננו מבשל ביום טוב משום שאיננו רוצה בכך (ירו', פסחים פ"ו ה"ב, לג ע"ב). אפשרות הבישול מוצגת כקיימת והוא לא מנצלה, ברם ייתכן שראשיתו של הפירוש במי שסירב לנצל את האפשרות משום שחשב שאין לבשל ביום טוב גם לצורך סעודת החג. הלכה כזאת מתאימה לכתות מדבר יהודה, אך איננה מוכרת מכתביה. הבבלי מדגיש: "כל המבזה את המועדות – כאילו עובד עבודה זרה" (פסחים קיח ע"א). ברור שגם הוא ראה בכך עוון כבד, אך אין בכך עדות לטיבו.

והמגלה פנים בתורה – לאור דברינו ברור ש"המגלה פנים" הוא עוון חמור מסוג העוונות הכיתתיים, או שהוא אמונה כיתתית מוגדרת. נפתח במצב הטקסטואלי. בסידורי המזרח, ספרד ואשכנז, בדפוסים וכן בשני קטעי גניזה הקרובים לנוסח הדפוסים (26, 65) נוסף "שלא כהלכה"; כלומר מגלה הפנים הוא המפרש את התורה שלא כראוי, כלומר שלא כדעת חז"ל. ברור שאין הכוונה לחכם הדורש דרשה שונה, לכל חכם "שמורה" זכות המחלוקת, אלא למי שעושה כן באופן שיטתי ומערכתי או שאינו מקבל את כל מערכת הפרשנות המדרשית בכללותה. מבחינה זו המילים "שלא כהלכה" מיותרות, והן בבירור תוספת הבהרה. גם "מגלה פנים" הוא מונח שבראשיתו נועד להגדיר את הצדוקים⁵⁸ראו שמש וורמן, נסתרות. . ברם, בהמשך תקופת התנאים והאמוראים כבר הפך המונח לכינוי כללי יותר המבטא את האיום מבפנים של מי שבא מבית המדרש ומסיק מסקנות החורגות מהקונצנזוס. השאלה היא אם אכן היו חוגים שהיוו איום קונקרטי על שיטת הלימוד של חכמים גם אחרי ימי הבית השני, או שהכינוי כללי. לאור כל דברינו ייתכן בהחלט שהמושג "מגלה פנים" שבמשנתנו כוונתו למשמעות הראשונה של כת מינית, צדוקיות או קבוצה אחרת.

המשנה בסנהדרין מונה את אלו שאין להם חלק בעולם הבא: "האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס. רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה..." (פ"י מ"א). התוספתא מוסיפה על כך: "הוסיפו עליהם הפורק עול והמיפר ברית והמגלה פנים בתורה וההוגה את השם באותותיו שאין להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין פי"ב ה"ט, עמ' 433). הרשימה בתוספתא קרובה לזו שבמשנתנו. הירושלמי מפרש את התוספתא: "...הפורק עול זה שהוא אומר יש תורה ואיני סובלה. המיפר ברית זה שהוא מושך לו ערלה. המגלה פנים בתורה זה שהוא אומר לא ניתנה תורה מן השמים. ולא כבר תניתה האומר אין תורה מן השמים? תנא רבי חנניה ענתוניא קומי [לפני] רבי מנא זה שהוא עובר על דברי תורה בפרהסיא" (פאה פ"א ה"א, טז ע"ב). אם כן, הפירוש הפשוט הוא שמגלה פנים כופר במערכת הלגיטימציה של חז"ל (אין תורה מהשמים). בשלב שני, בגלל הכפילות (בין המשנה לתוספתא), הירושלמי מפרש שעובר על דברי תורה בפרהסיה. עבורנו הכפילות איננה בעיה או מכשול פרשני, ונותרנו עם הפירוש הראשון, שעבור הירושלמי הוא הפשט, שהכוונה לכופר בלגיטימציה של התורה. גם הבבלי (סנהדרין צט ע"ב) מסביר את מונחי המשנה ש"מגלה פנים" הוא המבזה תלמיד חכם, או עבריין כמנשה שהרבה לחטוא אך חטאו המדויק לא התברר במקורות. התלמודים, ואולי כבר התוספתא, משקפים שלב שבו אבדה המשמעות הכיתתית, ונותרה רק התחושה שמדובר באיום גדול על עיקרי אמונה. יתר הפרטים בירושלמי יבוארו במקומם, בעת פירוש המשנה בסנהדרין.

הרשימה של שלושת העבריינים הללו (פורק עול, מפר ברית ומגלה פנים) חוזרת בעוד מקורות כרשימת "עברייני העל" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא בא, ה, עמ' 15; ספרי במדבר, קיא, עמ' 116), וכן אלו הם שאין התשובה מכפרת להם (ירו', יומא פ"ח ה"ז, מה ע"ב; בבלי, שם פה ע"ב; שבועות יג ע"א, ועוד). הבבלי (סנהדרין צט ע"ב) מקשר את שתי הרשימות, זו שבמשנתנו וזו שבתוספתא סנהדרין, ואכן שתיהן רשימות של "עברייני על" או "עבריינים אידאולוגיים" (להלן), אך אלו רשימות שונות בפרטים. בתלמוד הבבלי (שם) שמות הגנאי כבר מתערבבים: "דבר ה' בזה" זה "מגלה פנים". הקודים השונים מתאחדים, וייתכן שמלכתחילה לא היה ההבדל ביניהם גדול.

רשימת "עברייני העל"⁵⁹הסדר לפי כתב יד קופמן; בנוסחאות תימן הסדר כמו בתוספתא.

והמפר בריתו של אברהם אבינו – לכאורה זה שלא מל את עצמו או את בנו. הירושלמי פירש שמדובר במושך ערלתו. אמנם קודם היטלנו ספק במקוריות של הפירושים, אבל אין זאת אומרת שהפירושים מאוחרים תמיד. במקרה זה רגליים לדבר שזה הפירוש המקורי. מי שלא מל את בנו דינו מוות בידי שמים, ולא היה צריך רבי אלעזר למנותו. אבל המושך בערלתו אינו עובר עברה פורמלית, וכך מפרש כאמור הירושלמי בפאה את "מפר הברית"⁶⁰כן משמע מהבבלי, סנהדרין לח ע"ב; מד ע"א. . המדובר באנשים שנימולו כהלכה, אך מעוניינים להופיע "בציבור" ללא חזות יהודית. ייתכן שאפשר לדקדק יותר. הרי בדרך כלל יכול אדם להסתיר את מילתו בלבושיו, קל להחביאה, ואין צורך לשם כך בפעולות מסובכות ואולי כירורגיות. ברם, הבעיה מעיקה על התושבים של ערי הפוליס המעורבות. הם משתתפים בבית המרחץ וחפצים להיראות כנכרים, ומתכחשים בכך למוצאם הלאומי-דתי. כמו כן הם אולי משתתפים בגימנסיון או באירועים דומים שבהם ההופעה היא בעירום. המדובר, אפוא, ביהודים המצויים בתהליך התייוונות (הלניזציה), תהליך של התבוללות (אסימלציה) והתכחשות למוצא היהודי.

המימרה מתאימה במיוחד לרבי אלעזר המודעי. התלמודים מספרים שבימי בן כוזיבא היו רבים שמשכו בערלתם ונימולו שנית (ירו', שבת פי"ט ה"ב, יז ע"א; בבלי, יבמות עב ע"א). כלומר, יהודים שהחלו להתבולל משכו בערלתם וחזרו בתשובה בזמן המרד של בר כוכבא. הם נימולו שנית, והתלמודים מספרים שאף הולידו⁶¹מבחינה מעשית אי אפשר למשוך בערלה לאחר פריעה, ולדעת רובין זו הוכחה שבמאה הראשונה ביצעו את המילה ללא "פריעה" (בניגוד להלכה הרווחת). ראו רובין, מושך בערלתו. . אם כן, המסורות היהודיות מספרות על תהליך התייוונות שנפסק בעקבות המרד. בבתא, גיבורת המכתבים שנמצאו במערות מדבר יהודה, היא דוגמה לכך. היא חיה לפי הנוהגים המקובלים בפוליס של צוער, ולפחות חלק מהמסמכים שלה מעידים על הזדקקותה לערכאות של נכרים וכתיבת שטרות לפי החוק היווני-רומי. אבל היא השתתפה במרד בר כוכבא, ברחה עם הפליטים ונספתא כיהודייה⁶²קשה להתאפק ולא לרמוז למקבילות מהמאה העשרים של תופעה זו. . כל זאת בניגוד ל"אחר", אלישע בן אבויה, שהשתמד, מתואר כעשיר הלניסטי⁶³לפי המקורות הוא מתואר כרוכב על סוס (ירו', חגיגה פ"ב ה"א, עז ע"ב; בבלי, שם טו ע"א), תופעה שהייתה רווחת בעיקר במרחב החברתי ההלניסטי-רומי, ראו בר, סוס. אין בכך אישור לסיפור עצמו, אלא שכך תיארו לעצמם אמוראים את דמותו של הכופר – כעשיר הלניסטי. זו עדות לתופעה הכללית שהייתה מוכרת לחכמים (היקפה והכרונולוגיה שלה בלתי ברורים). ונשאר בכפירתו. רבי אלעזר המודעי השתתף במרד והיה מהמעגל הקרוב לבר כוכבא, והוא מטיף אפוא נגד ההתבוללות, תופעה שהמרד בא לעצור. נסיים במדרש התנאי: "...יצאו המשומדים שאינן (בני) [מקבלי] ברית שהרי הפרו ברית וכן הוא אומר זבח רשעים תועבה" (ספרא, ויקרא דבורה דנדבה, פרשה ב ה"ג, ד ע"ג). מכל מקום, יש לציין שפשט הפסוק מדבר על הפרת ברית כללית (הברית בין ה' לעמו), ואילו חז"ל צמצמו זאת לברית המילה בלבד. אם כן, המפר ברית מכוון נגד המתבוללים שהכיר רבי אלעזר המודעי בתקופתו.

לא נעסוק כאן בתהליך ההתבוללות ובקטלוג הכפירות שבמשנתנו ומקבילותיה. נציין בקצרה שחכמים יוצאים נגד:

1. צדוקים – מגלה פנים (כופר בתחיית המתים);

2. כתות מדבר יהודה – מבזי המועדות (הכופרים בלוח השנה ו/או ברשימת המועדים);

3. יהודים מתבוללים הלניסטיים – מפרי ברית;

4. מאגיה (לוחש על המכה, הוגה את השם באותיותיו);

5. כפירה באל (אפיקורוס);

6. כפירה בתורה מן השמים.

על רקע זה מובן מדוע גם "המחלל קודשים" אינו רק מי שעובר על דיני השימוש בקודשים, אלא יש לחפש אחר משמעות עמוקה יותר, אידאולוגית יותר. לדעתנו אפשר שהכוונה לאלו שהטיפו לבנייתו המחודשת של בית המקדש, ודחפו לכך למעשה על ידי הקדשת קודשים שהמתינו כביכול לבניית המקדש.

נושא זה של בניית המקדש בימי מרד בר כוכבא מחייב הרחבה; עסקו בו חוקרים, ונסכמו בקצרה. יש חוקרים המציעים שאכן בזמן המרד נעשה ניסיון של ממש לבנות את המקדש, או לפחות את שעריו, ואפילו שפרטים מסוימים במשנת תמיד-מידות מתאימים למבנה ארעי שנבנה לשם כך⁶⁴פלג, מקדש. . מרבית החוקרים מתנגדים נחרצות לאפשרות זו, ונשענים על שני טיעונים. האחד הוא שלו היה ניסיון כזה ודאי היה נשאר לו רמז במקורות חז"ל. המקורות התמודדו עם ההיבטים הדתיים, ההלכתיים והתאולוגיים של המרד, וודאי שלא היו מתעלמים משאלה של בניין המקדש. הטיעון השני הוא שאין בירושלים מטבעות של בר כוכבא (להוציא מספר קטנטן), והדבר מוכיח שלא הייתה נוכחות של המורדים בירושלים⁶⁵ספראי, ירושלים; אריאל, מטבעות; אשל, חרבה העיר. . לדעתנו הטיעון האחרון הוא נימוק משכנע והוא מסיים את הוויכוח בנושא.

עם כל זאת, אין ספק ששאלת בניית המקדש הסעירה את בני התקופה. מרד בר כוכבא הוא מרד משיחי. ראשיו מצהירים על המרד כעל "גאולת ישראל" (כך על המטבעות ובתאריכי השטרות). האם תיתכן גאולה ללא בניית המקדש, או לפחות הכנות והתחלות שלה? שאלות אלו אינן מופיעות בגלוי במקורות היהודיים, כמות שהם לפנינו. ייתכן שהן חבויות בסדרת מדרשים מעורפלים; היו חוקרים שזיהו פולמוס כזה במדרשים אחדים, אך האפשרות הפרשנית הזאת לא יצאה מגדר השערה. גם המקורות הלא-יהודיים מתעלמים מהשאלה. מעתה יש לשאול מדוע המקורות שותקים; אם המקדש לא נבנה – ברור מדוע אין מדברים עליו, אבל מדוע אין הד לוויכוח סביב השאלה הדתית האם לבנות את המקדש כאן ועכשיו או לדחות את הבנייה? ייתכן שעורכי הספרות צנזרו את העדויות סביב הוויכוח מסיבות שניתן רק לנחש. שאלה אחרת היא למה לא התחילו בבניית המקדש, או בבניית מזבח, ולכך הוצעו הצעות שונות – פוליטיות, צבאיות או תאולוגיות (היעדר נביא, אי הכרה במשיחיותו של בן כוזיבא עצמו). מסקירה זו עולות שתי מסקנות:

1. כנראה לא הייתה נוכחות של מורדים בירושלים, ולפיכך מן הסתם גם לא הייתה פעילות ממשית לבניית המקדש מחדש;

2. הספרות היהודית אינה משקפת לא את בניית המקדש, לא את הסיבות לאי בניית המקדש ולא את הדי הוויכוח שבוודאי התחולל סביב הנושא. המסקנה היא שמשום מה אין השאלה עולה במקורות היהודיים. לפיכך, השתיקה של המקורות אינה מעידה לא על אי בניית המקדש ולא על בנייתו.

מעתה עלינו לחזור למונח "מחלל את הקודשים". אם אכן התחולל ויכוח כזה או אחר סביב בניית המקדש, או אם התחילו בפעילות כלשהי לבנייתו, הרי שחילול הקודשים הוא כינוי גנאי לאחד הצדדים. או שהחכם מכנה כך את אלו המתנגדים לבניית המקדש, או את המעכבים את הפעילות ומחללים בכך את הקודש, או שהחכם מכנה כך את אלו הדוחפים לבניית המקדש ורואה בכך פעילות יתר וחילון של המקדש שאמור להיבנות רק בידי שמים, או בהוראה נסית גלויה. אולי הוא מתנגד לאנשים פרטיים שהתחילו לאסוף כספים לבניית המקדש, או להכין קרבנות וכלים לשם כך. אם אכן היה ויכוח סביב הבנייה הרי שמוצדק לכלול את המתנגדים לדרך הנכונה (שאיננו יודעים בביטחון מה היא, או מה חשב רבי אלעזר המודעי שהיא) ברשימת העבריינים האידאולוגיים והכופרים שבמשנת אבות. המקורות האחרים כבר אינם משקפים את ימי המרד, ולכן פרט זה של "מחלל קדשים" כבר נשכח.

והמאדים את פני חבירו – בדפוסים: "המלבין". נוסחה זו מוכרת גם בספרות הראשונים, וכמה מחשובי הראשונים המדקדקים בנוסחאות העדיפו על פניה את נוסחתנו. ברוב קטעי הגניזה (חוץ מקטע 65 הקרוב לנוסחאות הדפוס) כל המשפט חסר, וכפי שנראה להלן יש בכך היגיון רב. מבחינה רֵאלית העלבה גורמת בעיקר להסמקה, ולכך מתאים הנוסח "מאדים". לעתים עלול הנעלב גם להחוויר, כך שהגרסה איננה בלתי מובנת. מקור גרסת הדפוס היא במימרה אחרת של הבבלי: "תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים, כאילו שופך דמים" (בבא מציעא נח ע"ב), וכן בציטוט משנתנו בבבלי סנהדרין בנוסח הדפוס.

משנתנו מונה כופרים אידאולוגיים ועברייני על; ברשימה זו המעליב את חברו הוא עוון קל. מעתה אמור, או שזו תוספת בלתי מקורית, כגרסת רוב קטעי הגניזה, או שמא באמת לפנינו חידוש דתי גדול ומהפכני: העלבת חבר חמורה כמו אותן כפירות נוראות. יש קסם רב בפירוש האחרון, אך כאמור מבחינת הטקסט הוא איננו הכרחי.

אפ על פי שיש בידו מעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא – בנוסחאות הדפוס ובסידורים בבליים נוסף "תורה ומעשים טובים". תופעה זו, של שילוב התורה (במשמעות של לימוד תורה), חוזרת הרבה במקורות לדורותיהם. ראינו זאת בדיוני אמוראים ובדיוני פרשנים, ואותה תופעה מופיעה גם במסורות הנוסח.