משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 2 · משנה 16

הוא היה אומר לא עליך מלאכה לגמור ולא אתה בן חורים ליבטל – בכמה עדי נוסח מאוחרים נוסף "ממנה". משפט זה הוא המשכו של הקודם. אם קודם הוצג המצב מנקודת מבטו של בעל הבית (או של המלאכה עצמה) – עכשיו החכם מרגיע את הפועל עצמו. אמנם בעל הבית דוחק, ובצדק, אבל העול אינו מוטל על היחיד. אין הוא רשאי להיבטל, אך גם אין הוא צריך להעמיס עליו את עומס כל העולם.

המימרה נשמעת פשוטה אך היא נוגעת להתחבטות שכל אדם דתי, ולמעשה כל אדם המסור לאידאולוגיה מסוימת, מתחבט בה. הכוונה לבעיית הטוטליות. אם אדם מאמין ברעיון עליו לפעול למימושו, להפצתו וכו'. אם אמונתו עזה (וכך צריך יהודי לחוש), הרי שעליו להיות מסור באופן טוטלי לביצוע המלאכה. כל גורל העולם מוטל עליו. רעיון זה מופיע, למשל, בהקשר של שכר מצוות. אדם צריך לראות עצמו כאילו המעשה שלו משנה את קו המאזניים בין זכות לחובה, ונדון בכך במשנה טו בפרק הבא. נמצאנו למדים שבעולמו של האיש המאמין אין מקום פנוי. עליו להתמסר לעבודת ה' (או לאידאולוגיה אחרת) "בכל לבבך ובכל נפשך", פשוטו כמשמעו. עם זאת, יש מצוות רבות שאינן מוטלות על היחיד אלא על הציבור. מצוות "לא תלך רכיל" מוטלת על כל אחד ואחד, וכן איסור מלאכה, אך בניית בית המקדש מוטלת על הציבור. העמדת שופטים ושוטרים, וכן גם כיבוש ארץ ישראל, יישוב ארץ ישראל, חינוך הדור, השלטת צדק ומצוות נוספות. יתר על כן, דווקא בעולם המודרני הפכו מצוות היחיד למצוות המוטלות על הציבור (על המדינה). כך, למשל, מצוות צדקה מוטלת על היחיד, הוא צריך לגמול חסדים, אבל במדינה המודרנית העשייה האישית היא רק מרכיב זעיר בפעילות למען החלש והחולה. עיקר הפעילות מוטל על החברה למוסדותיה השונים, הקמת בתי חולים, הקמת בתי ספר לרפואה, תמיכה בזקנים, הקמת בתי אבות וכן הלאה. איננו עוסקים בהשלכות בנות זמננו של המימרות במסכת אבות, אבל העידן המודרני מעניק במקרה זה דוגמאות מובהקות למשמעות דברי רבי טרפון.

רבי טרפון מעניק למערכת "שפיות" או איזון. כל יחיד צריך לעשות את שלו, אך לא עליו האחריות כלפי בעל הבית. כל אדם יעשה את שלו, אבל האחריות על סיום העבודה איננה עליו. בכך מתקרב המסר של רבי טרפון לזה המיוחס לישו, אלא שישו מסיר את כל האחריות מכתפי היחיד ורבי טרפון מדגיש את האיזון.

פירוש אחר מעניק הרי"ש למשפט. אמנם אדם אינו גומר את המלאכה, אך את השכר יקבל כגמול על מאמציו ללא קשר לסיום המלאכה. בדרך זו הילכו פרשנים נוספים. לדעתנו פרשנות זו מרדדת את החידוש התאולוגי של רבי טרפון. מצב זה אופייני להיגדים תנאיים נועזים אחרים. ההיגד הנועז מתפרש כמסר "שטוח" יותר, עם הרבה פחות עומק דתי, ויותר יישור קו עם התאולוגיה המקובלת.

אם למדתה תורה הרבה – בכמה עדי נוסח ארץ-ישראליים (פ, ל) ובבליים טובים נוסף "נותנים לך שכר הרבה", נאמן הוא בעל מלאכתך לשלם לך שכר פעולתך – המשפט המלא לפי הנוסח השני הוא "אם למדת תורה הרבה – נותנים לך שכר הרבה ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם", "ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא" – חסר בכתב יד קופמן ומופיע ביתר כתבי היד. הפנייה "דע" תידון במשנה א בפרק הבא.