משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 3 · משנה 1

עקביה בן מהללאל אומר היסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה – ביטוי זה מופיע גם במשנה הראשונה של הפרק השני בדברי רבי. קשה להניח שזה מקרי, ומן הסתם זה רמז ששתל העורך. אבל כוונת הרמז העריכתי אינה ברורה. ייתכן שזה אמצעי לזיכרון בלבד, או אולי הוא בא לומר שקבוצת החכמים שעקביה בן מהללאל ראשון לה שווה בערכה לשושלת של רבי, או ההפך, שהשושלת של רבי שווה להמשך תלמידי רבן יוחנן בן זכאי. כפי שנראה להלן משנתנו מתקשרת ברמזי עריכה למשנה של דברי רבי, אך גם למשנת רבי טרפון בסוף הפרק הקודם (לפי רוב כתבי היד)¹בהוספה ב לנוסח א (פ"ז עמ' 160) שפרסם שכטר בצמוד למהדורת אבות דרבי נתן יש משחק מילים מדרשי על בסיס משנתנו. בירו', סוטה פ"ב ה"ב, יח ע"א, מובאת דרשה לביסוס דברי עקביא בן מהללאל. .

דע מאיין באתה ולאיין אתה הולך – בכמה עדי נוסח משניים "לאן אתה הולך". הבדל גדול בין הנוסחאות: "מאיין" ו"לאיין" משמעם שאדם בא מן הלא כלום והולך אל הלא כלום. משפט זה מקביל להמשך, "באת מטיפה סרוחה, ואתה הולך למקום רימה". ברם אם גורסים "לאן אתה הולך" הרי שבמשפט הראשון אין תשובה. עליך לדעת מהיכן באת ולהיכן תלך, והמשפטים הבאים משיבים על השאלה. לכאורה הנוסח "לאן" עדיף, שכן אז המשנה אינה חוזרת על עצמה, אבל אז יש גם יותר משלושה היגדים במשפט. להערכתנו המעתיקים חששו מחזרות ולכן תיקנו את המשנה כך שתהיה בה שאלה ותשובה. לדעתנו אין המשנה כתובה בסגנון שירי שיש בו חזרה מקבילית כאשר החזרה מפרשת את המשפט הראשון וחוזרת עליו. אם כן, את המשנה יש לקרוא כך (בסוגריים מרובעים – הסברים):

א – 1. דע מאיין [מלא כלום] באת! 2. ולאיין [ללא כלום] אתה הולך, 3. ולפני מי אתה עתיד ליתן (נותן) דין וחשבון.

ב – 1. מנין (מאין) באת מטפה סרוחה, 2. ולאין אתה הולך לרמיה ותולעה, 3. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון²אלו שתי מילים נפרדות: "ליתן דין" משמעו לעמוד לדין, ו"לתת חשבון" מקבל מובן לאור התפיסה בדבר חשבון מדוקדק של המעשים שלפיו נקבע גורלו של אדם. לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

החלק הראשון מציג את השאלות הרטוריות, והשני את התשובות.

ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – בשמים ייעשה משפט ובקרה, דע מנין – בכתב יד פרמא שבו מסורות ארץ-ישראליות טובות: "מאין", באת מלחה סרוחה ולאין אתה הולך לרמיה ולתוליעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

המשפט מתאים מאוד לשימוש בתפקיד ליטורגי בהלוויה, אך אפשר שהערכה זו מושפעת מכך שכיום הוא משמש בתפקיד זה.

באבות דרבי נתן השתמרה המימרה בצורה אחרת. בסוגריים מרובעים הוכנסו מרכיבים שנראים לנו כתוספות, ואינם בנוסח ב: "עקביא מהללאל אומר כל הנותן ארבעה דברים אל לבו שוב אינו חוטא. מאין הוא בא, ולאן הוא הולך, ומה עתיד להיות, ומי הוא דיינו. מאין הוא ממקום חושך. ולאן הולך למקום חושך ואפילה. ומה עתיד להיות עפר רימה ותולעה. ומי הוא דיינו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. רבי שמעון אומר בא ממקום חשך וחוזר למקום חשך. בא מטיפה סרוחה ממקום שאין העין יכולה לראות. ומה עתיד להיות עפר רימה ותולעה [שנאמר אף כי אנוש רימה ובן אדם תולעה (איוב כה ו)]. רבי אליעזר בן יעקב אומר רימה בחייו ובן אדם תולעה במותו. [איזה רימה בחייו זה כינים. ובן אדם תולעה במותו זה שמרחיש במותו]. רבי שמעון בן אלעזר אומר אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך שבנה פלטרין גדולים וישב בכולם וביב של בורסקי עוברת בתוכה ונופל על פתחה. כל עובר ושב אומר כמה נאה ומשובח פלטרין זו אלמלא ביב של בורסקי לא היתה עוברת בתוכה. אף כך אדם דומה. ומה אם עכשיו שמוציאים ממעיו מעיין סרוח כך מתגאה על הבריות אם היה מוציא מעין של שמן טוב אפרסמון ופלייטון על אחת כמה וכמה שיתגאה על הבריות" (נו"א פי"ט; נו"ב פל"ב, עמ' לה).

אם כן, אבות דרבי נתן משמר מצב טקסטואלי שונה ממשנתנו. עקביא בן מהללאל אמר רק את המשפט הראשון במשנה (לפי חלוקתנו לעיל), והמשפט השני הוא פרשנות תנאית מאוחרת, כנראה של רבי שמעון. על כך מוסיפים רבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון בן אלעזר הרחבות ותוספות. המילה "לאיין", "מנין", "לאן" שנויה בחילופי גרסאות גם באבות דרבי נתן.

עקביא בן מהללאל אינו נושא את התואר "רבי", אף שהיה מראשי בית המדרש בדור יבנה. הסיבה לכך היא שהמונח "רבי" כתואר מקדים חודש רק בהמשך דור יבנה. חכמי דור יבנה בחלקם מכונים "רבי" וחלקם אינם מכונים כך. התואר חודש כנראה רק בסוף הדור או בדור הבא, והוא הוצמד לחכמים הידועים אך לא לקדמונים. ייתכן שהיעדר התואר "רבי" נובע מסכסוך שעליו מספרת משנת עדיות: "עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו עקביא חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להן מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום. שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו..." (פ"ה מ"ו³למחלוקת עצמה ראו בכורות פ"ג מ"ד. בתוספתא בכורות פ"ב הי"ט, עמ' 458 יש תיקון לפרטי המחלוקת. ).

הפנייה "דע" מופיעה בסדרת משניות: פ"ב מ"א; פ"ב מי"ד (לפי חלק מהנוסחאות); משנתנו (פ"ג מ"א); פ"ג מט"ז (ברוב כתבי היד); פ"ד מכ"ב. המילה מופיעה פעמים רבות במקרא ובספרות חז"ל. באופן טבעי רבים מההיגדים שבהם נעשה שימוש במילה קשורים להיגדים של חכמה, אך אין כאן כלל אחיד של השימוש במילה. אפשר שזה רמז עריכתי ואפשר שזו שפת הדיבור בלבד, ורק במקרה היא מופיעה פעמים רבות.