משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 2 · משנה 7

הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רימה – במישור הטכני הבשר הרב לא יועיל ביום המוות, ועם הקבורה תתרבנה התולעים (הרימות) הרוחשות בו. הכוונה כמובן לרעיון המגולם בחציו הראשון של הפסוק: "לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות" (משלי יא ד).

מרבה נכסים מרבה דיון – ברי"ש ובמעט עדי נוסח: "דאגה". מבחינה טקסטואלית, המילה "דיון" קשה. הרי"ש מסביר דאבון, מלשון דווי. ברשב"ץ "דאוון", והרי זה הכתיב הארץ-ישראלי לדאבון (כמו יבנה=יוונה). מש"ל גורס "יגון". המילה "יגון" מתורגמת בתרגום הארמי כ"דונא" או "דוונא" (ישעיהו לה י; נא יא ועוד). כן מתרגם יונתן את הפסוק בבמדבר כא ל עם תוספת מדרשית: "חָמֵי כָּל דָא עָבַד חוּשְׁבַּנְכוֹן עַד דִיסוּף כִּדְבוֹנָא נַפְשֵׁיכוֹן", ומשמעו "ראה כל זה עשה חשבונכם עד שיגמור כדאבון [יגון] נפשכם". אם כן, "דיון" הוא ארמאיזם של יגון. הרעיון הוא שהעושר אינו מביא נחת אלא כאב. בחלק מעדי הנוסח נוסף כאן "מרבה נשים מרבה כשפים".

מרבה שפחות מרבה זימה – או שהנוסח הוא "מרבה נשים מרבה זימה", ורק בהמשך מופיע עניין הכשפים (כמו בכתב היד שלנו). הקשר בין נשים לכשפים מופיע רבות במקורות של עמים רבים ובתקופות שונות. כבר התורה קובעת "מכשפה לא תחיה" (שמות כב יז), ואין זה מקרה שבעלת האוב בעין דור היא אישה. כך הדבר גם במקורות חז"ל³⁶ראו בר-אילן, מכשפות, ועוד. ובחברה הנכרית עד ימי הביניים המאוחרים. קשה לדעת האם זו ראייה גברית מגדרית של תופעת הכישוף, או שמא בין הנשים אכן היה מספר גדול יחסית שייחסו לו כוחות כישוף על לא עוול בכפן. אפשר שהיעדר יכולת ההתגוננות גרמה לכך שהחשודה הוגדרה כמכשפת על סמך נתונים מפוקפקים עוד יותר מאשר הכישוף עצמו, ואפשר שאכן נשים רבות יחסית פנו לנתיב השפעה זה לאחר שנתיבי כוח חברתי והשפעה חברתית אלטרנטיבית היו חסומים בפניהם. כך או כך, התופעה ברורה³⁷ראו בר-אילן, מכשפות, וספרות רבה נוספת. .

מרבה עבדים מרבה גזל – כוונת המימרה אינה ברורה. האם המחבר מתנגד לעבדות כמוסד חברתי וסבור שהאדון גוזל את עבדיו, או שהעבדים גוזלים מאחרים, מחבריהם או ממנו עצמו, ואז אין בדברים התנגדות נאצלת לעבדות אלא גנאי להתנהגותם? מרבה נשים מרבה כשפים – חסר באותם כתבי יד שהמשפט הופיע בהם לעיל. שרביט מראה על סדרה של שינויים בסדר הפסקאות במשנה.

מרבה תורה [תורה] מרבה חיים – בכמה עדי נוסח נוסף "מרבה ישיבה מרבה חכמה מרבה עצה מרבה תבונה מרבה צדקה מרבה שלום" – ברור שזו תוספת שנועדה לאזן את החצי הקודם של המשנה. מן הראוי להעיר שהמונח "ישיבה" ("מתיבתא") הוא מונח בבלי. שם היו קיימים מוסדות לימוד שבהם למדו עשרות תלמידים והייתה להם מערכת מסודרת עם ראש ישיבה סמכותי ונבחר. בארץ ישראל היו חבורות ובתי מדרש, ולא ישיבה. כל מקום שמזכיר "ישיבה" מעיד על היותו מושפע מהבבלי, או שהוא משקף את הווי הלימוד בבבל. המימרה "מרבה עצה מרבה תבונה" קוראת להתייעצות בציבור, וזאת לפי מיטב הגישות המודרניות שטיב ההחלטה משתפר ככל שמספר הנוטלים בה חלק אמִתי, כשותפים, רב יותר.

קנה שם טוב קנה לעצמו קנה דברי תורה קנה חיי העולם הבא – תורה עדיפה על שם טוב, ויש בכך התייחסות עקיפה לדברי רבי במשנה א שדרך ישרה היא מה ש"תפארת לו מן האדם". השם הטוב מבני אדם חשוב אך איננו המהות, המהות היא רכישת הידע בתורה, והיא המבטיחה את החלק בעולם הבא. במימרה כלול גם עימות עם הדעה שכתר שם טוב הוא העולה על כולם, כולל כתר תורה (משנה, ברכות פ"ד מי"ג). לפי משנתנו כתר תורה הוא הפסגה. במימרה זו מועבר מרכז הכובד מקיום וביצוע התורה ללימוד התורה והעיסוק בדברי תורה.

הרישא מתלוננת על העושר ועל היותו מכשלה לאדם. אין כאן נימה סיגופית שלפיה חיי סיגוף הם הנתיב העיקרי לעבודת ה'. הניגוד של ריבוי נשים הוא מיעוט נשים (אפילו לא בהכרח מונוגמיה); ההפך מריבוי נכסים הוא מיעוט נכסים, ולאו דווקא עוני. ברור שעשירות או רדיפת ממון אינה מסייעת לעבודת ה', אך חסרה נימת הסיגוף או העדפת העוני. יש מקורות שמהם עולה גם מטרה זו (להלן פ"ד מ"ט, וראו פירושנו לה).