משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 2 · משנה 6

אף הוא ראה גלגלת אחת צפה על פני המים [ו]אמר לה על דאטיפת אטיפוך בסוף מטיפייך יטופון – על שהטבעת הטביעוך, וסוף מטביעייך יטובעו. המימרה בארמית, וכפי שאמרנו בפירושנו לפ"א מי"ג שימור הארמית אופייני למימרות קדומות. עם זאת מסקנה זו מבוססת בין השאר גם על מימרתנו, וכאמור איננו בטוחים מי הוא בעל המימרה. היא מתאימה להלל הזקן; המימרות המובהקות של הלל (פ"א מי"ד) מנוסחות בקצרה ועם משחקי מילים: "אם לא עכשיו אימתי", "עשה רצונך כרצונו" ומימרות דומות. נוח מאוד לייחס את כולן להלל, ועסקנו בכך במבוא. המימרה מתארת את שושלת הרוע. האיש שטבע נחשב כמי שהטביעו אותו, והוא נענש על שהטביע אחר, ואותו אחר נענש בזמנו על פשע דומה שביצע. הדובר מאמין, אפוא, שכל אסון הוא רשע, ומתאר את שושלת הרשע. לטעמו תגובה על רשע (הטבעת מטביע) איננה עשיית צדק אלא המשך הרשע. לשון אחרת, אין להגיב על רשע ברשע נוסף. מבחינה ערכית מצויה כאן קביעה שאלימות גוררת אלימות. עם זאת, לא נאמר במפורש שדרך זו שלילית. היא חסרת ערך, תוצאותיה קשות, אך אולי הכרחית. בכך אין המימרה עוסקת במפורש. מי שקורא את המימרה כהתנגדות קבועה לכל אלימות מטעין את המימרה בתובנות שאין בה (לפחות לא במפורש). ייתכן שהמימרה נאמרה מתוך ייאוש ולא מתוך התנגדות.

מימרה כזאת עשויה לצמוח בכל חברה, אבל היא מתאימה לראשית ימי המאבקים הפנימיים ערב מרד החורבן ובמהלך המרד, כאשר האלימות פשטה, "משרבו הרוצחנין" (משנה, סוטה פ"ט מ"ט). ימי הלל הזקן ושלטון הורדוס הם עילה סבירה למימרה כזאת, אך גם הדור האחרון של בית שני כשמהומות האחים גברו.

ייתכן שמותר להטעין למימרה כוונה נוספת והיא שאלימות אינה נפתרת על ידי אלימות. המטביע הראשון הוא כמובן רשע, אבל השני סבור שעל ידי אלימות יתוקן המעשה הרע, ולא היא. אלימות גוררת אלימות, ואין מכבים דלקה על ידי שפיכת חומרי בעירה נוספים.