משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 2 · משנה 5

משנה זו חסרה בחלק מעדי הנוסח (הסידורים הספרדיים) ומצויה באבות דרבי נתן (נו"א פכ"ו; נו"ב פל"ג, עמ' 72). ייתכן שזו מימרה שחדרה מאבות דרבי נתן. מאידך גיסא, אין ספק שהיא קדומה. רבי יהודה ממשיל עליה משל המצוי בתוספתא להלן.

הוא היה אומר אין בור ירא חט – חטא, ולא עם הארץ חסיד – "בור" הוא המקביל לעם הארץ, ו"ירא חטא" הוא המקביל לחסיד. לשם הבנת הקטע עלינו להבין את מושג החסידות בתקופה. בתקופות שונות התייחד המושג "חסיד" לטיפוס מסוים בעל התנהגות דתית ייחודית. אין חסידות אשכנז דומה במאומה לחסידות הבעש"ט, ואין שתיהן דומות לחסידות שלהי הבית השני. לעתים היה החסיד טיפוס מאובחן, חלק מקבוצה גדולה או קטנה אך מאורגנת, ולעתים הייתה זו התנהגות אישית בלתי מוגדרת של צדקות יתר.

נפתח בסקירה קצרה על ה"חסידים"²⁵ספראי, חסידים; הנ"ל, משנת חסידים; ספראי וספראי, חסידים. בשלהי ימי הבית השני ובדור יבנה. החסידים הם חבורה של אישים שמייחסים להם חסידות מיוחדת ומעשי נסים²⁶בין הדמויות הבולטות: חוני המעגל, חנינא בן דוסא, אבא חלקיה ואחרים. . החסידים פועלים בדומה לאנשי הקודש המוכרים גם בחברה הנוצרית בכלל, ובחברה הנוצרית הכפרית בסוריה בפרט. הם מרפאים חולים, מורידים גשמים ומחלצים את בני העם מצרות שונות. הם אמנם נזכרים בספרות חז"ל, אך עם זאת אין הם חכמים לכל דבר. יש להם הלכות מיוחדות. כך, למשל, בתוספתא ברכות (פ"ג ה"כ) מסופר על חנינא בן דוסא שאינו מפסיק בתפילתו אפילו כשנחש כרוך על עקבו, בניגוד להלכה, משום שהוא סומך על הנס, ובמקביל אינו מקבל את הנחיית חכמים באשר לפיקוח נפש (משנה, ברכות פ"ב מ"א). יש להם גם משנה מיוחדת, "משנת חסידים", באשר להסגרת אנשים לשלטונות (ירו', תרומות פ"ח ה"ד, מו ע"ב). לעתים הם מתוארים כמי שאינם שומרים את פרטי ההלכות כפי שדרשו חז"ל (אבות דרבי נתן, נו"א פי"ב; נו"ב פכ"ז, עמ' 56), ואין הם מכונים בדרך כלל בתואר "רבי", אם כי עדי נוסח תנייניים השתבשו בכך. נוהגים מיוחדים שלהם מובלטים במקורות²⁷ראו בעיקר ספראי וספראי, חסידים. . חכמים מכירים בכוחם כמחוללי נסים, ואף אינם נמנעים מלפנות אליהם בעת צרה וצוקה. עם זאת בספרות נמצאת ביקורת על החסידים, וההסתייגות מהם וממעשיהם שזורה בהערצה להם ולכוחם.

החסידים מתוארים כמי שמקפידים מאוד בעיקר בדינים שבין אדם לחברו, מרבים בתפילה ודוגלים בעניות כאידאולוגיה. תופעת החסידים הייתה בשיאה בתקופת התנאים הקדומה (ימי הבית ודור יבנה), ואילו בתקופת האמוראים הידיעות עליהם מתמעטות, ומצד שני עולה דמותם של חכמים מספר המתוארים כחכמים-חסידים, כגון רבי פנחס בן יאיר ורבי יהושע בן לוי. אלה כבר חכמים לכל דבר, אלא שמיוחסת להם התנהגות "חסידית". את העדויות על החסידים יש לקרוא וללמוד מזווית מיוחדת. החסידות מהווה נתיב אלטרנטיבי לעבודת ה', נתיב שחכמים העדיפו על פניו את נתיב עבודת ה' וקיום פרטני ונורמטיבי מדוקדק של מצוות²⁸מרכיב זה מודגש אצל ספראי וספראי, שם. . על כן המסורות על החסידים יש בהן גם ביקורת סמויה. המדיניות הכללית הבאה לידי ביטוי בספרות חז"ל היא שאין לפקפק בכוחם של חסידים אלא להדגיש שלימוד תורה הוא תנאי לחסידות, כפי שנדגיש להלן. אנו מציעים לקרוא חלק גדול מאזכורי החסידים כחלק ממגמה זו. עם זאת, ספרות חז"ל משמרת גם ידיעות אוטנטיות ומסורות חסידיות שאין עמהן פולמוס נגדי. זאת אחת העדויות למידה שבה ספרות חז"ל משקפת קבוצות שהיוו אופוזיציה מסוימת לדרכם של חכמים ולמנהיגותם.

כל הידיעות, המעשים וההלכות שנשתמרו על אותם החסידים מהוות חלק מספרות חכמים. הגם שניתן לזהות פרקים ממשנת חסידים שנשתקעו לעתים כלשונם בתוך הספרות של בית המדרש²⁹ספראי וספראי, שם. , עדיין אין זה קולם העצמאי של החסידים עצמם. זאת בניגוד לספרות הסוד שהדים לה בספרות חז"ל, אך גם נמצאו כתביהם של אנשי הסוד עצמם, ואינה דומה ספרות עצמאית לספרות מעובדת על ידי השכבה המתחרה והמנצחת. בספרות שנכתבה בידי "המנצחים", לאחר סיום המאבק, קשה להבחין במתחים, וקשה עוד יותר לאבחן ולהעריך את מלוא משמעותם החברתית של החסידים כשבידינו רק הראי הרבני. עם כל זאת, מן החומר שנשתמר ניתן לייחד לקבוצה זו כמה מילות מפתח וכינויים המאפיינים את חבריה, וכבר מנינו מתוכם שניים: "חסידים" ו"אנשי מעשה". ביטויים מובהקים אחרים המאפיינים אותם הם "יראי חטא", "דרך ארץ". בהקשרים מסוימים אין ספק שאכן אלו ביטויים מאפיינים, דא עקא שהם משמשים גם בלשון בית המדרש כתכונות חשובות, שלא בהקשר החברתי המובהק של החסידים. לעתים האבחנה בין שני תחומים אלה קשה או אף בלתי אפשרית, והספק מרובה על הוודאי. שתי מימרות תדגמנה היטב את הבעיה. הראשונה מופיעה בדיון אמוראי בתלמוד הבבלי משמו של רבי שמואל בר נחמני הארץ-ישראלי: "אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים" (בבלי, יומא עב ע"ב), והשנייה, מימרתו של רבי הושעיא הארץ-ישראלי: "כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום, כל נגר שאין בידו ארגלייא שלו אינו נגר, שקפליות (חנות-אוצר) של תורה ביראת חטא, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו" (שמות רבה, מ א). האם במקורן הן חלק עלום ממשנת חסידים התוקפת את עולמם של חכמים, עולם של תורה שאין בו יראת שמים ויראת חטא, או שמא זו קריאה של חכמים לנהוג ביראת שמים ויראת חטא, ואולי השפעה של ספרות חסידים על ספרות החכמים?

לבסוף, ספק באיזו מידה היוו החסידים קבוצה עילית חברתית בחברה היהודית. הם היו קבוצה מלוכדת ומובחנת, בעלת ייחוד פנים, אך לאו דווקא קבוצה מנהיגותית. עם זאת, בחלק מהמקורות אפשר להבין שאכן היו שראו בהם קבוצה מנהיגותית המורה לרבים את דרכם, "צפה הקדוש ברוך והראהו (למשה) דור דור וחכמיו, דור דור ונביאיו, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ואנשי מעשה" (תנא דבי אליהו זוטא, ו, עמ' 183). הרשימה כוללת למעשה חלק מקבוצות המנהיגות הדתית, והחסידים הם אחת הקבוצות הללו. החיבור "תנא דבי אליהו זוטא" מקורב לספרות החסידים, או שמשוקעים בו רבים מדבריהם, ולפיכך ספק אם מותר לראות במשפט המצוטט תיאור רֵאלי של החברה היהודית, או תביעה מצדם של חסידים לראות בהם קבוצת מנהיגות.

מאחר שהחסידים כבר זוהו כקבוצה מוגדרת בעלת השפעה בציבוריות היהודית בסוף ימי הבית אין עניין לחזור ולהעלות את כל הקווים המאפיינים אותם, ונסתפק בסיכומם של הקווים החשובים למסגרת הדיון שלנו. חסידים מדגישים במשנתם את דרך הארץ, הווה אומר התייחסות לצורכי החברה ודאגה לנזקקים³⁰כגון תוס', פאה פ"ג ה"ח; אבות דרבי נתן, נו"א פ"ג, עמ' 17-16; בבלי, ברכות יח ע"ב; ירו', שקלים פ"ה ה"א, מח ע"ג ועוד; ספראי, משנת חסידים, עמ' 526-523; ספראי וספראי, חסידים. . משנתם החברתית עומדת ללא ספק בניגוד מודע למשנת החכמים שחרטה על דגלה את קידומה של התורה ותלמודה. חסידים חורטים על דגלם את הצדקה כנתיב המרכזי לעבודת ה'. אין לנו מדברי חסידים דברי תלמוד והלכה אלא נוהגי חסידות, משנה מוסרית ומעשי מרפא ומסירות נפש. תלמוד תורה תופס בעולמם מקום משני, אם כי איננו שומעים על הסתייגות מפורשת מלימוד תורה.

במעשים מספר חכמים מדגישים ש"אנשי מעשה", "יראי חטא" ו"חסידים" מסוגלים להגיע ל"מקומם" רק על בסיס לימוד התורה, כדברי משנתנו "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד". כנגד טיעון זה באה התשובה החסידית: "רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת, שנאמר ראשית חכמה יראת ה' " (אבות דרבי נתן, נו"א פכ"ב).

מעשים אחרים מספרים על חסידים שנהגו בחומרות יתרות אך נכשלו מתוך שלא למדו די ולא עמדו על דברי תורה. כזה הוא הסיפור בחסיד מרמת בני ענת הבא כהרחבה למשנת אבות "ודלא שמש חכימייא קטלא חייב" (מי שלא שימש חכמים חייב מיתה): "מעשה (באחד כהן) [בכהן אחד] חסיד ברמת בני ענת, והלך רבי יהושע לדבר עמו, והיו עוסקים בהלכות חסידים. וכיון שהגיעה עונתה של סעודה אמר לאשתו הביאי טיפה של שמן לתוך הגריסין. הלכה ונטלה את הפך מתוך הכירה. אמר לו (רבי יהושע) רבי! וכי הכירה טהורה היא. אמר לו (החסיד) וכי יש כירה טמאה ותנור טמא. אמר לו והרי הוא אומר 'תנור וכירים יותץ טמאים הם' (ויקרא יא לה), הא שיש תנור טמא וכירים טמאים... אמר [החסיד לרבי יהושע] רבי! כך הייתי נוהג כל ימי. אמר לו אם כך היית נוהג כל ימיך לא היית אוכל קדשי שמים כתקונן. אמרו חכמים ודלא שמש חכימייא קטלא חייב" (אבות דרבי נתן, נו"ב פכ"ז, עמ' 57-56)³¹תרגום: "ושלא שימש חכמים חייב מיתה". כן יוצא גם ממימרה אחרת המיוחסת לרבי שמעון בר יוחאי: "עם הארץ אפילו חסד, אפילו ישרן, אפילו קדוש ונאמן ארור הוא לאלוה ישראל" (פרקי רבינו הקדוש, מהדורת שענבלום, כא ע"א). בתחילת הסיפור שצוטט רבי יהושע פונה לחסיד בפניית הכבוד השמורה למורה: "רבי!", והחסיד פונה אליו ללא תואר כבוד. בסוף "השיעור", כאשר בורותו של החסיד מתבררת, הלשון מתהפכת. החסיד פונה לחכם בתואר "רבי", והחכם פונה אליו ללא תואר כבוד. דרך אגב החסיד טעה, אך טעותו מובנת, שכן לפי הכללים המקובלים אם התנור או הכירה מחוברים לקרקע אין הם מקבלים טומאה, אלא שחז"ל קבעו אחרת. ספראי, משנת חסידים, אסף סדרת עדויות המעידות על אי ההקפדה של החסידים במצוות, ועל אי ידיעתם את החומרות והקולות שהתחדשו בבית המדרש. .

כמו כן: "רבי יהודה אומר שלש ברכות חייב אדם לברך בכל יום. ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשאני בור, ברוך שלא עשאני אשה. גוי – שנאמר 'כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו'. בור – שאין בור ירא חטא³²זו עמדתם של חכמים, שידיעת התורה היא תנאי ליראת חטא ולמעשי חסידות. המשפט הוא ציטוט ממשנתנו. הבורות נתפסת כגורל אישי, כמו נשיות או יהדות, ויש בדברים הד לשיטתם של כתות מדבר יהודה בדבר היעדר בחירה אישית וחלוקה דטרמיניסטית בעולם. . אשה – שאין הנשים חייבות במצות. משלו משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לעבדו בשל לי תבשיל, והוא לא בשל תבשיל מימיו, לסוף מקדיח הוא את התבשיל, ומקניט את רבו. להפוך לו חלוק, והוא לא הפך חלוק מימיו, לסוף מלכלך את החלוק ומקניט את רבו" (תוס', ברכות פ"ו הי"ח). רבי יהודה רומז למימרה שלנו, ומעניק לה משל המדגים עד כמה אין הבור יכול לקיים מצוות ומדוע. למעשה לא רק שאיננו חסיד, אלא הוא עבריין מועד.

ביטויים אלו של חכמים מוכיחים שהחסידים לא היו אנשי תורה מובהקים. הם הקפידו על שמירת הלכות, ואף החמירו בחלק מהן יותר מכפי שחכמים תבעו, אך הם מואשמים בכך שאינם חובשי הספסלים של בית המדרש. לחסידים מאפיינים נוספים, ואלו מנויים בספרות שציינו. הבאנו רק כמה מהם, אלו החשובים לטיעון שהעלינו, שהמימרה שלפנינו היא פולמוסית ומיוחסת להלל הזקן. כאמור, רבי יהודה כבר מכיר אותה ומפתח אותה.

לדעתו של ש' ספראי, ישו מתואר כאילו היה חסיד³³ספראי, חסידות. . הוא אינו עוסק בהלכה כלל, ועוסק מעט בלימוד תורה לשמו. לעומת זאת הוא מטיף למעשים טובים ועוסק בהם, ומרבה במעשי קודש (בעיקר ריפוי חולים). יחסו הדו-ערכי להלכה אף הוא הולם את הקשרים שהיו לחסידים עם בית המדרש של חז"ל: קשרים של הזדהות, אך גם של מתח מסוים. כידוע, מחקר הברית החדשה מתחלק בין אלו המחפשים את דמותו ההיסטורית של ישו לבין אלו הרואים בתיאורים ספרות בלבד. הראשונים צריכים לומר שישו ראה לפניו מודל התנהגות חסידי, אך גיבש חבורת תלמידים שהיה לה גם אופי של חבורת לומדים. נציגי המחנה השני יגידו שישו מתואר כאילו היה חסיד טיפוסי, עם מרכיבים משניים של תלמיד חכם.

כאמור, בספרות חז"ל נותרו שרידים מתורתם של חסידים, קטעים העשויים להיקרא בפשטות כחלק מתורתם של חכמים, אך קריאה ביקורתית מגלה בהם את שרידי הפולמוס. דוגמה מובהקת היא המשנה להלן: "רבי אלעזר בן עזריה אומר... הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שנופו מרובה ושרשיו מעוטין והרוח באת ועוקרתו והופכתו על פניו, וכל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שנופו ממועט ושרשיו מרובים, אפילו כל הרוחות באות עליו אין מזיזות אותו ממקומו" (פ"ג מי"ז). לקבוצה זו שייכת סדרת מימרות ומשלים באבות דרבי נתן שהן הרחבות או תגובות פולמוסיות למשנה שלנו, או למשנה שציטטנו מפרק ג, כגון "משל למה הדבר דומה? לאחד שבא אצל החנוני. אמר לו תן לי רביעית יין. אמר לו הבא כלי ופתח לו את תיקו. אמר לו תן לי שמן. אמר לו הבא כלי ופתח לו את המפושלות. אמר לו בן מאירה כלי אין בידך, ואתה מבקש ליטול יין ושמן? כך הקב"ה אומר לרשעים מעשים טובים אין בידכם ואתם מבקשים ללמוד תורה? שנאמר 'ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי' (תהלים נ טז). חוקי אין את משמר, היאך את מספר בהם? 'ואתה שנאת מוסר' " (נו"ב פל"א, עמ' 69).

אי אפשר ללמוד תורה ללא מעשים טובים. עד כאן המסר חסידי, אלא שהדרשן הקצין את המסר, והבא ללמוד תורה איננו סתם ללא מעשים אלא הוא רשע של ממש, וכך איבד המשל את עוקצו החסידי לטובת מסר ניטרלי המקובל על הכול. נושא זה של היחס בין חכמה למעשה בכלל, ולחסידות בפרט, חוזר בתנא דבי אליהו ובאבות דרבי נתן. לא באנו למנות משלים ומימרות אלו, ונסתפק בכך שמשנתנו היא מקור השראה לקבוצה גדולה של דרשות. זו סיבה נוספת להניח שהמימרה קדומה ומיוחסת לחכם חשוב כהלל הזקן, ולא לחכם בעל חשיבות שולית ועלום כרבי הלל.

[ו]לא הבוישן – בעדי הנוסח הארץ-ישראליים הטובים "הבוישן", והוא משקל בעלי מלאכה; בנוסחאות בבל "הביישן", למד ולא הקופדן – משקל בעלי מלאכה, ובכתבי יד המשקפים את נוסח בבל "קפדן", מלמד – מימרה כפולה זו היא מהווי בית המדרש. חכמים משדרים מדיניות של בית מדרש פתוח, קבוצה קטנה שבה התלמידים מתערבים בדיון ומתנהל דיון פתוח, שוויוני ומאתגר. "והיינו דאמר רבי³⁴בבלי, תענית ז ע"א. הדובר הוא רבי חנינא. : הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן" (בבלי, מכות י ע"א). עם זאת, בפועל אנו שומעים בעיקר על דיונים בין החכמים עצמם, דיונים שבהם התלמידים הם כבר תלמידי חכמים בפני עצמם (כגון ספרי במדבר, קכד, עמ' 159-158; תוס', מקואות פ"ז הי"א, עמ' 660). כמו כן אנו שומעים על תלמידים שרבותיהם הקפידו וביקרו את השתתפותם (ירו', קידושין פ"ב ה"ז, סג ע"א; בבלי, שם נב ע"א; נזיר מט ע"ב), או שמתחו ביקורת זועמת על דרך התבטאותם. כך, למשל, מסופר על יהודה בן נחמן שהתווכח עם רבי טרפון, הצליח לדחות קל וחומר שהציע הרב, וכנראה לא הסתיר את שביעות רצונו מהמצב. רבי עקיבא שנוכח במעמד התנבא שהתלמיד לא יוציא את שנתו, וכך היה (ספרי במדבר, קמח, עמ' 195; בבלי, מנחות סח ע"ב). בבית המדרש שוררת, אפוא, חירות אקדמית מוגבלת בכבלי כבוד וכללי נימוס.

כזכור, גם המשפט "הוו מתונים בדין" הוסבר כאיסור (המלצה) שלא להקפיד ולא למנוע התבטאות חופשית בבית המדרש ובבית הדין, אך הפירוש הזה אינו הפירוש היחיד למימרה של אנשי הכנסת הגדולה, אלא מבטא ערך של בית המדרש האמוראי, ואת האתוס של בית המדרש.

[ו]לא כל המרבה [ב]סחורה מחכים – מימרה זו שייכת לקבוצת המימרות העוסקות ביחס שבין תורה לפרנסה. אין לסמוך על לימוד תורה כפרנסה (אהב את המלאכה, תורה ודרך ארץ וכו'), אך גם אין להרבות בסחורה, אלא לשמור על איזון (לעיל פ"ב מ"ב; להלן פ"ג מי"ז). יש בהיגד רמז לעדיפות מסוימת של דברי תורה, אך הדברים מנוסחים בזהירות: לא כל אחד מחכים, אבל אולי יש מי שטוב לו להצליח בשניהם³⁵וראו להלן פ"ד מ"י. .

[ו]במקום שאין אנשים השתדל להיות איש – זו קריאה ליטול חלק בתפקידי ציבור, בהתנדבות ובמשימות כיוצא באלו. בשפתנו: "לגלות אחריות".

סדרת המימרות בשתי המשניות האחרונות כוללת מימרות ברמות שונות; החל מעצה טובה, וכלה בהנחיות המעצבות חברה וקהילה. הן לא נאמרו כסדרה אלא כל אחת בפני עצמה, ונאספו יחד. גם לא ברור האם הסדרה מתחילה במשנה ג האנונימית, או בראשית משנה ד, "הוא היה אומר", או באמצע המשנה שם (רבי) הלל אומר.