משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 4 · משנה 7

רבי ישמעאל בנו אומר⁶⁴באבות דרבי נתן, נו"ב פל"ד, עמ' 76, אותה מימרה מובאת בשם "רבי אליעזר בנו" של רבי אלעזר הקפר. – רבי ישמעאל ברבי יוסי היה מראשי דור רבי. עשיר, מנהיג אזרחי חשוב בציפורי, וחבר שותף לרבי. זו דוגמה לחכם חשוב בנו של חכם חשוב. יש להניח ששתי המשניות הובאו בשל התופעה של אב ובנו, ובין שני הזוגות מופיע רבי צדוק (משנה ה) וקוטע את הרצף. על כן מתבקשת ההשערה שגם רבי צדוק הובא בשל כך שגם הוא בן של חכם חשוב (רבי אלעזר ברבי צדוק) שפעל בשלהי ימי הבית ובראשית דור יבנה, ואולי בנוסח קדמון היו גם דבריו משובצים והוצאו משום שרבי צדוק קדום לחכמים הנזכרים בפרק. אגב, שלושת הזוגות הם של חכמי הגליל: רבי צדוק מטבעון, רבי יוחנן בן ברוקא מבית שערים (?) ורבי יוסי ובנו מציפורי⁶⁵וכן עזריה ובנו רבי אלעזר בן עזריה שהיו כנראה גליליים. . איננו חושבים שזה השפיע על עורך המשנה, אבל אולי זה מאפיין של התופעה שבן ממשיך אחר אביו ושניהם במעמד מרכזי.

החוסך – נמנע, עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא – רבי ישמעאל היה דיין מפורסם, ונזכרים כמה וכמה פסקי הלכה שלו בנושאים שונים. ייתכן אפילו שהיה לא רק חכם אלא גם דיין עירוני (להסבר ראו להלן). בהיגד זה הוא למעשה ממליץ לחכמים שלא לעסוק בשיפוט הלכה למעשה. ברור ששופט עומד במרכז הדיון הציבורי וכל פסיקה שלו, במיוחד בחברה קטנה וסגורה, גורמת חיכוך וכעס. השיפוט הוא מטלה שחכמים נטלו על עצמם, וההיגד שלפנינו חריג במיוחד משום שהוא קורא למעשה לחכמים להשתמט ממה שהם ראו כתפקידם העליון. להלן נרחיב בכך. החוויה הזו של דיין הנאלץ לנקוט עמדה בסכסוך בין בני הקהילה הקטנה חוזרת בדברי האמורא הבבלי רבא: "אמר רבא, מריש הוה אמינא: הני בני מחוזא כולהו רחמו לי. כיון דהואי דיינא, אמינא: מינייהו סנו לי ומינייהו רחמו לי. כיון דחזאי דמאן דמיחייב ליה האידנא קא זכי למחר, אמינא: אם מרחם – כולהו רחמו לי, אי מסנו – כולהו סנו לי" (בבלי, כתובות קה ע"ב – אמר רבא, בתחילה הייתי אומר: כל בני מחוזא אוהבים אותי. בעת שנעשיתי דיין, אמרתי: מהם שאוהבים אותי מהם ששונאים אותי. מעת שראיתי שמי שהתחייב לי היום זוכה מחר [בדין אחר], אני אומר: אם אוהבים – כולם אוהבים אותי, ואם שונאים – כולם שונאים אותי).

והגס לבו – גס לב הוא מי שמזלזל. כך, למשל, אנו שומעים שעבדי הסוטה אינם צריכים להיות נוכחים במעמד השפלת האישה ובדיקתה "חוץ מעבדיה ושפחותיה, מפני שלבה גס בהן" (משנה, סוטה פ"א מ"ו). "לבה גס" הוא בדרך כלל ביטוי לכך שהאישה אינה נזהרת בצניעות בפני עבדיה משום שאין הם נחשבים בעיניה כבני אדם⁶⁶לפירושים אחרים ושלילתם ראו רוזן-צבי, טקס, עמ' 91 ואילך. . בחברה המודרנית הסבר זה נשמע מוזר, אך בחברות של עבדים ומשרתים אנו שומעים על תופעה זו של בני אדם "מחוקים", שאינם נחשבים כבני אדם של ממש. אין גם כל איסור לגרותם, שכן אין הם נתפסים כבעלי רצון (וגירוי), אלא בבחינת חפץ. במשמעות זו המונח מופיע במדרש: "למה הדבר דומה למלך שנשא אשה, והביא הנייר והלבלר משלו, עיטרה משלו והכניסה לביתו. ראה אותה המלך שוחקת לעבד אחד משלו, כעס עליה והוציאה. בא שושבינה אצלו ואמר לו מרי, אי את יודע מהיכן נטלת אותה, לא בין העבדים גדלה? וכיון שגדלה בין העבדים לבה גס בהן?!" (דברים רבה, פ"ג יז). הכלה מתרועעת עם עבדים ואינה רואה בכך פריצות, כי לבה גס בהם.

כמו כן: "לא תתיחד עמו אלא בפני עדים, אפילו עבד אפילו שפחה, חוץ משפחתה, מפני שלבה גס בה בשפחתה" (משנה, גיטין פ"ז מ"ד ומקבילות). אישה עשויה לקיים יחסי אישות עם גבר זר בנוכחות שפחתה, שכן זו אינה נחשבת בעיניה כבן אנוש מלא.

בהוריה – הוראה משמעה פסיקת ההלכה או לימוד, כלומר דיון עקרוני בהלכה ללא פסיקה מעשית בין שני מתדיינים, שוטה ורשע וגס רוח – אפשר להבין שלמרות ההמלצה להימנע מליהנות מעצם המינוי לדיין מזהיר החכם המנוסה את הדיין הצעיר שאימת התפקיד לא תגרום לו לזלזל במתדיינים ובדין, או שאמנם כדאי להימנע מהשיפוט אך לא מללמד את הדין עצמו.

חכמים ראו את עצמם כדיינים האולטימטיביים. הם עוסקים רבות בסדרי המשפט, דיני ראיות, דיני עדות, סדרי נוהל, וכמובן גם בנושאים המשפטיים עצמם (סכסוכים כספיים בין אדם לחברו). ברור שהם מורים הלכה בנושאים המכונים בפיהם "בין אדם למקום" (בלשוננו דיני פולחן וריטואל), אך גם פוסקים בעימותים בין שני מתדיינים, ואלו הם ה"דינים", מונח שגם משנתנו משתמשת בו. עם זאת, בצדק הראו חוקרים כי למעשה לא הייתה לחכמים סמכות פורמלית. הייתה קהילה יהודית אוטונומית שקיימה מוסדות שיפוט, ולעתים כיהנו חכמים במוסדות אלו (או עמדו בראשם), אך המוסד שמאחורי בית הדין היה הקהילה המקומית שנהנתה מסמכות מהשלטון הרומי. חכמים נהנו מכבוד רב, מכריזמה ומהוקרה ציבורית, אך לא הייתה להם סמכות ומנגנון אכיפה. בתקופת המשנה והתלמוד פעלו כנראה שתי מערכות בתי דין, אך חכמים ראו עצמם כבעלי מונופול על השפיטה. לדידם רק להם היה הידע והיו הכלים והלגיטימציה משמים לשפוט ולדון. בפועל הם אף עסקו בתחום זה רבות, עם זאת הם לא נהנו מסמכות חברתית שלטונית. במקביל לבתי הדין של חכמים פעלו בתי דין "אזרחיים" של הקהילה. אלו צייתו באופן כללי להלכה, אך ודאי שלא היו בקיאים בה באותה רמה כמו החכמים. חכמים לא הבליטו את התנגדותם לבתי הדין המתחרים. בספרותם הם מנסים להתעלם מהם, וליצור תדמית כאילו מערכת השיפוט הייתה בידיהם. אבל בפועל הם לא שלטו על תפקיד חברתי זה, ואף לא הביעו תביעה חד-משמעית לשלוט עליו, ולא שללו את הלגיטימיות של בתי הדין האחרים⁶⁷ספראי, גבוה מעל גבוה. . בתי הדין העירוניים נזכרים רק ברמז, הם מוצגים כבתי דין של בוררים⁶⁸בהם עוסקת משנת סנהדרין פ"ג מ"א; בכורות פ"ד מ"ד; ספרי דברים, קמד, עמ' 198, ועוד. . אך בפועל ומבחינה חוקית אלו היו בתי הדין המחייבים, ובתי הדין של חכמים היו בתי דין פרטיים שאליהם פנו מי שבחרו בכך, והיה להם תוקף משפטי של בוררים וכוח חברתי בזכות הכריזמה של חכמים. רבי ישמעאל ברבי יוסי היה דיין מובהק של ציפורי, ואולי הכוונה שהיה דיין עירוני של הקהילה היהודית, או הדיין היהודי בבית המשפט של הפוליס של ציפורי⁶⁹ציפורי של המאה השנייה והשלישית היא פוליס רומית המכונה "דיוקיסריה". פעילותו של רבי ישמעאל כדיין עולה ממקורות רבים: ירו', שבועות פ"ז ה"ב, לז ע"ד; בבלי, כתובות קה ע"ב; סנהדרין לב ע"ב (אבל ראו ספרי דברים, קמד, עמ' 200). (איור 18, תמונה 11).

כאמור, חכמים נאבקו בשקט להעברת סמכות השפיטה אליהם, על רקע זה ברור שרבי ישמעאל פועל בעצם "נגד הזרם". אמנם אין הוא אומר שחכם רשאי להשתחרר מהתפקיד, אבל הוא נותן לגיטימציה מסוימת לכך, ועל כל פנים מסביר את ההיסוס מקבלת עול דיינות.

אם כן שתי אפשרויות לקרוא את המשנה, והן תלויות במובן של המילה "הוראה" כאן. אם הוראה היא שיפוט – הרי שרבי ישמעאל אומר שחכם הנמנע מלהיות דיין מרוויח הרבה, אבל מי שנענה לפיתוי מזלזל בדברי תורה. אפשרות שנייה היא שהוראה היא לימוד עקרוני של ההלכה, ורבי ישמעאל מצדיק את הנמנע מלהיות דיין אבל דורש זהירות והקפדה בשעת הלימוד והפסיקה העקרונית.