משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 6 · משנה 6

המשנה ממשיכה במניית עשרים וארבעה המרכיבים הנוספים.

המכיר את מקומו – המשנה בסנהדרין מציבה מסגרת מדויקת: "ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם כל אחד ואחד מכיר את מקומו" (פ"ד מ"ד). ביטוי לכך יש במסורות אחרות שמהן משתמע שלכל אחד היה מקום וכללי כבוד הראויים לו, מי שראוי שינהגו בו כבוד ומי שלא, ואין לחרוג מהם (בבלי, יבמות קה ע"ב). אפשר כמובן לפרש את המימרה ככללית. תלמיד חכם צריך להכיר את כוחו ויכולתו ולא להתערב מעבר לכך. אך לאור הרכב הרשימה אנו מעדיפים לראות בפרט זה חלק מההתנהגות הנדרשת בישיבה.

והשמח בחלקו – מעלה טובה זו הודגשה לעיל פ"ד מ"א, ושם הוסברה.

והעושה סייג לדבריו – זו התביעה של אנשי הכנסת הגדולה מחכמים (לעיל פ"א מ"ב).

ואינו מחזיק טובה לעצמו – זו דרישתו של רבן יוחנן בן זכאי מתלמידים: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" (לעיל פ"ב מ"ח).

אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות – המילה "אהוב" היא מעין כותרת משנה לשני הפרטים שאחריה, ואולי לפרטים הבאים. הדרישה היא לאהוב את ה' ואת הבריות; שתי דרישות אלו הופיעו לעיל במ"א, ומבוססות על הדרישות במשנה בפ"ג מ"י.

אוהב את הצדקות – זו אחת מתכונותיו של הקב"ה (תהילים יא ז), ומופיעה גם בכלה רבתי: "אוהב את התורה, אוהב את הצדקות ואת התוכחות ואת המישרים" (פ"ד הי"ח, עמ' 266). הקִרבה בין שתי הרשימות, זו שבפרקנו וזו שבכלה רבתי, גדולה.

אוהב את התוכחות – מקור למימרה הוא דברי הבבלי: "רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם – יאהב את התוכחות" (תמיד כח ע"א; תנחומא, משפטים ז). בבבלי לא נמצאת כל הרשימה אלא פרט אחד, ובדרך הטבע הרשימה מאוחרת לפרטים והיא מלקטת את פניניה מסוגיות שונות. גם כאן ניכרת אפוא השפעת הבבלי.

אוהב את המישרים – ה"מישר" הוא צדק ומשפט (תהילים צט ד), והוא מתכונות האל.

מתרחק מן הכבוד – כדרישה לעיל (פ"ד מכ"א), וכן: "יבוא זה שרץ אחר הכבוד אחר זה שברח מן הכבוד" (ירו', סוטה פ"ט הי"ז, כד ע"ג).

ולא מגיס לבו בתלמודו – גינויו של "הגס לבו בהוראה" נדון והוסבר לעיל (פ"ד מ"ז).

ואינו שמח בהוראה – זו פרשנות למידה הקודמת.

נושא בעול עם חבירו – לביטוי זה אין מקבילות בספרות שבידינו.

מכריעו לכף זכות – התביעה לדון לכף זכות מופיעה לעיל, פ"א מ"ו.

מעמידו על האמת – הדרישה מבוססת על הדרשה לקהלת ד י: "[כי אם יפולו האחד יקים את חבירו]. שאם ישכח אחד מהם, חבירו מעמידו על האמת ומזכירו" (קהלת זוטא, פ"ד י). במקבילה בקהלת רבה: "חבירו מחזירו". פסוק זה משמש כבסיס לחיוב ללמוד בצוותא או בחבורה. גם קהלת זוטא הוא מדרש המושפע מהבבלי, וכאן דבריו קודמים לאלו שבפרקנו. עם זאת, בהחלט ייתכן שעורך הפרק משתמש לא בקהלת זוטא עצמו אלא בחיבור אחר ששימש בסיס לקהלת זוטא. על כל פנים, אנו מצויים בעולמם התלמודי של בני בבל.

מעמידו על השלום – הדרישה לשלום בין חכמים חוזרת בתלמודים. בתלמוד הבבלי מתוארים חכמי ארץ ישראל כנוחים וידידותיים זה לזה, ואילו חכמי בבל מנוכרים זה לזה¹⁸חמיטובסקי, מלחמה. . קשה לדעת האם חלוקה זו, שאותה עושים בעיקר חכמי בבל עצמם, מתארת את דימוים העצמי של בני בבל שביקרו את עצמם ושמעו מרחוק על מערכת היחסים הידידותית בתוך בית המדרש הארץ-ישראלי, או שזו דרכם להפיץ את תורתם – למתוח ביקורת כדי לשפר את עצמם. כך גם ייתכן שהם הכירו את עולמם ועמדו על חולשתם וביקרו את מגבלותיהם. אבל את בית המדרש הארץ-ישראלי הכירו רק ממרחק, ומרחוק טושטשו כל הפגמים. כך או כך, במסורת הלימוד של יהודי בבל זה נושא חשוב, ושוב אנו מצויים בתוך עולם חוויות הלימוד של חכמי בבל.

מתישב לבו בתלמודו – זה נוסח אחר של "יישוב לב" האמור לעיל.

שואל ומשיב שומע ומוסיף – הלימוד המתואר בתוספתא כלל שלב שמיעה שבו לימד הרב את המשנה ודן בה. לאחר מכן היה שלב ה"תשובה", שהוא אותו שלב שלימים נקרא "תלמוד". כאן המחבר משתמש במונחים תנאיים¹⁹תוס', עירובין פ"ז הי"ד, וראו דיוננו על צורת הלימוד במבוא הכללי לפירוש המשניות. .

הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות – כדברי המשנה לעיל: "רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד [אין] מספיקין בידו ללמוד וללמד. הלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות" (פ"ד מ"ה). השימוש במשנה מעיד כיצד הבין אותה עורך הפרק. לדעתו לימוד על מנת ללמד הוא מעלה טובה, בניגוד לנוסחת כתב יד קופמן ("אין מספיקין") הרואה בכך דבר שלילי. עורך פרקנו גרס שלא ככתב יד קופמן.

המחכים את רבו – מקור ההשראה הוא ההיגד "מכל מלמדי השכלתי" (לעיל פ"ד מ"א). תלמיד טוב משכיל את רבו.

והמכוין את שמועתו – מכוון הוא מדייק, כלומר מוסר את ששמע במדויק. שמירת המסורת הייתה מרכזית בעולמם של חכמים. תלמידים ששיבשו את ששמעו הביאו להיסוסים במסורת ההלכה ולמחלוקות שעלולות היו להגיע לאבדן שליטה. נחזור לכך בפירוש ההמשך, "האומר דבר בשם אומרו". בשלב זה נסתפק בכך שאין לנו מקבילה לתביעה שלפנינו.

והאומר דבר בשם אומרו – הכוונה שאדם ישמור על שושלת המסירה, ואולי גם שלא ישבש את שם מוסר המימרה. חז"ל עשו מאמצים רבים לשמור על שמות מוסרי המימרות, וראו במסירת שמו של בעל המימרה חלק בלתי נפרד מיחסי תלמיד-רב (ספרי, במדבר קנז, עמ' 213). כלומר, בכך התלמיד מבטא את הכבוד שהוא חייב לרכוש ולהפגין כלפי רבו. הם היו ערים לשיבושים בשמות המוסרים, וראו בכך את הצעד הראשון לקראת שכחה. מי שלא שינן היטב עלול לשכוח את שמות המוסרים ולהחליפם. הדבר מוצג כשיבוש אפשרי, אך שיבוש לכל דבר: "מנין למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר, ולאומר על טמא טהור ועל טהור טמא, שהוא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך" (ספרי, דברים קפח, עמ' 227; מדרש הגדול לדברים, יט יד; מדרש תנאים לדברים, עמ' 115).

שיבוש שמות מוסרים נחשב לצעד הראשון לשכחה: "הוא היה אומר יכול אדם ללמוד תורה בעשר שנה ולשכחה בשתי שנים. כיצד שאם יושב אדם ששה חדשים ואינו חוזר בה נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא. י"ב חודש ואינו חוזר בה נמצא מחליף חכמים זה בזה. י"ח חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי פרקים. כ"ד חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי מסכתותיו. ומתוך שאומר על טמא טהור ועל טהור טמא ומחליף חכמים זה בזה ומשכח ראשי פרקים וראשי מסכתותיו סוף שיושב ודומם, ועליו אמר שלמה..."²⁰אבות דרבי נתן, נו"א פכ"ד, עמ' 78; תנא דבי אליהו זוטא, פי"ז, עמ' 8. ראו המקבילה בספרי דברים, מח, עמ' 109-108. . המסכת שלנו ערוכה בסדר כרונולוגי בחלקה, והיא דוגמה למודעות של חז"ל לסדר המסירה ולשושלת התורה שבעל פה.

אין להסיק מכאן שלא חלו טעויות בשושלת המסירה, וחז"ל מרמזים כי אכן חלו טעויות מעין אלו, אך ברור שהם נאבקו בתופעה בכל כוחם. לעתים אנו חושדים שחלו שיבושים בשרשרת המוסרים, שכן במקבילות נמסרים שמות שונים. השאלה של הצלחת המאמץ לשמר את שושלת המסירה איננה מתחום דיוננו²¹הוא הדין בייחוסים בתוך התלמוד הבבלי, ראו על כך שטרן, ייחוס; קלמין, אמוראים; בויארין, ביקורת. .

הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי – המשפט האחרון הוא תוספת, פסוק המובא לאישוש הרעיון. הפסוק כמובן אינו מדבר על הווי בית המדרש. "הא למדת" הוא ביטוי תדיר. משמעותו לקשר בין פסוק או ציטוט לרעיון, ואילו במקרה שלנו הרעיון קדם לציטוט. מעבר לכך, הבאת הגאולה משמעה במקרה זה הישועה מאיום ההשמדה של אחשורוש. אין הנמקה מדוע האומר דבר בשם רבו יביא גאולה, ובכלל מהי אותה "גאולה". האם הכוונה לגאולה הסופית, או אולי לגאולת אותו מאמר בלבד?

העקרונות שבמשנה זו הם דרכי הפעילות בבית המדרש, והם בעיקר מתייחסים לצורת הפעילות ולא לאופיים או לכישרונותיהם של הלומדים. כמעט כל דרכי פעילות אלו מבוססים על הבאות ממקומות אחרים בספרות. לפנינו, אפוא, ריכוז ספרותי של חלק קטן מאורחות בית המדרש, כפי שחז"ל עיצבו וראו בהם דגם אוטופי של תלמיד. במקביל מצויים רעיונות נוספים, כגון הבאת שלום הנזכרת במשנת הסיום של הפרק ואיננה ברשימה שלנו.

הרשימה חוזרת בשינויים קלים במדרש משלי (יט א), ומיוחסת שם לרבי ישמעאל. ברשימה שם רק שלושים תכונות, מהן כמה תכונות המשתלבות יפה בספרות חז"ל ואינן ברשימתנו, כגון "ואומר על הטמא טמא, ועל הטהור טהור, ועל הן הן, ועל לאו לאו" (מדרש משלי, שם). החלק האחרון מופיע כבר בדברי ישו לתלמידיו, מכאן שזו מימרה יהודית קדומה. מקבילה חלקית אחרת היא במסכת דרך ארץ המונה חמש עשרה תכונות: "חמש עשרה מדות בתלמיד חכם, ואילו הן, נאה בביאתו, חסיד בישיבתו, חכם בדעת, ערום ביראה, פקח בדרכיו, כונס, וזכרן, מרבה להשיב, מרבה לשמש, מרבה בישיבה, שואל ומשיב, שומע ומוסיף, משיב על כל פרק ופרק דבר, הולך אצל חכם, ולומד על מנת ללמד ועל מנת לעשות" (פ"ב ה"ח). רוב המידות מנויות כאן, אך לא כולן.