משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 6 · משנה 5

גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים – ל"משנה" זו מקבילה במדרש משלי פי"ט. בשום מקור מקביל נוסף אין בסיס לרשימה זו של שלושים "תנאים" למלוכה, ובכלל לא ברור מה משמעות "נקנית ב-". נפתח בכהונה, משום שלדעתנו כאן אחד המפתחות להבנת הקטע. הכהונה נקנית, כלומר נרכשת, רק בדרך אחת, דרך הייחוס, בתנאי אחד או שניים, והוא שאדם ייוולד לאב כוהן ובנישואים כשרים. אבל היא מתבטאת בעשרים וארבע מתנות כהונה, כלומר עשרים וארבעה סעיפים מבטאים את הכהונה, או שהם הזכויות של הכוהן. הרשימה תנאית (תוס', חלה פ"ב ה"ז) ומונה את עשרים וארבע מתנות כהונה, לא כולל זכויות ותפקידים כמו עבודה במקדש או ברכת כוהנים, אבל היא כוללת מתנות שבוטלו למעשה אחרי החורבן (אכילת קרבנות). אין צורך, אפוא, לשחזר באופן מלאכותי את רשימת התנאים לכהונה (צדיקות, ענווה וכו')⁹שחזור כזה מופיע בספרות הפרשנית בפירוש האברבנאל על אתר. , אלא העורך משתמש ברשימה תנאית קיימת. "נקנית", אפוא, משמעו מבטאת את הזכויות של הכוהנים.

איננו בטוחים שאכן הייתה קיימת רשימה מקבילה של 30 דברים שבהם נקנית מלוכה. לפי פירושנו זו רשימה של זכויות היתר של המלוכה. ייתכן שכל המבנה הוא ספרותי. גם רשימת 48 המעלות המנויות להלן היא מלאכותית. נקל היה להגיע לעשרים וארבע או לארבעים ושש תכונות, אלא שהדרשן רוצה להציג את שלושת המעמדות ולהדגיש שהתורה מעבר לכול. רשימת שלושת המעמדות מופיעה במשנת אבות פ"ד מי"ג, ושם כתר שם טוב עולה על כולם, אבל ברוב המקבילות כתר תורה הוא החשוב ביותר. טבעי שבפרק העוסק בלימוד תורה התורה היא החשובה מהכול. המפתיע הוא שכתר מלכות חשוב יותר מכתר כהונה. ייתכן שפרט זה משמר מסורת קדומה. בימי החשמונאים ניהלו פרושים פולמוס עם הכוהנים וניסו לצמצם את סמכותם למלכות בלבד: "ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן! שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים" (בבלי, קידושין סו ע"א). הפולמוס מופיע גם אצל יוספוס (קד', יג 292) ומיוחס ליוחנן כהן גדול. העימות האנטי-חשמונאי כשלעצמו הוא היסטורי ונרמז במקורות נוספים, בעיקר בספרות החיצונית. הערעור בא מקבוצות כוהנים אחרות (שאינם מבית צדוק), וגם מחוגי פרושים. מכל מקום, בהיררכיה של חכמים המלך חשוב מכוהן גדול (משנה, סוטה פ"ז מ"ח; תוס', הוריות פ"ב ה"ט, וכן הסדר במשנה, סנהדרין פ"א-פ"ג: סנהדרין, כוהן גדול ומלך). אבל סממני הכבוד של המלך מרובים משל כוהן גדול (שם פ"ב).

בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים – שימוש חכמים הוא עיקרון חשוב החוזר במקורות רבים. מי שקרא ושנה למד וספג והשיג בכך ידע, ברם כל זה עדיין לא הכשירו להיות "חכם". חלק נוסף ואינטגרלי של הלימוד היה "שימוש תלמידי חכמים". שימוש חכמים צמח והתפתח על רקע ה"חבורה" הלומדת עם החכם וסביבו. בני החבורה, כל אחד בתורו, שירת את הרב והגיש לו מכלול שירותים אישי, כמעט כעבד. לשימוש החכם היה גם ערך לימודי-חינוכי, בהזדמנות זו למד התלמיד כיצד יש לנהוג הלכה למעשה. התלמיד התבונן והבין מהו אורח החיים הנכון ולמד לחקות את רבו הנערץ. בעת השימוש נלמדו הלכות, אך גם הלכות דרך ארץ, והתלמיד התבונן ועקב אחר רבו כל היום, כולל במצבים אישיים ביותר. התלמידים התחלפו כל שבוע בתפקיד ולכך עדויות רבות במקורותינו: "שבתי היית והלכתי אצל רבי טרפון בביתו..."¹⁰תוס', נגעים פ"ח ה"ב, עמ' 628, וכן ספרא, מצורע פרשתא א הי"ג, ע ע"ג; בבלי, פסחים לו ע"א, ועוד. . גדולי תלמידי החכמים מתוארים כמי ששימשו את רבותיהם (ספרי דברים, שנז, עמ' 429; ספרי במדבר, קיח, עמ' 141).

תלמיד חכם חייב לכלול במהלך לימודיו שלב של שימוש תלמידי חכמים, כאמור בפרקנו, וכן במכילתא: "תלמיד ששימש את הרב והרב רוצה להשנותו מאיר עיני שניהם. זה קונה חיי עולם וזה קונה חיי עולם. אבל תלמיד ששימש את הרב והרב אינו רוצה להשנותו..." (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו מסכתא דעמלק ב, עמ' 201), וכן "...קרה ושנה ולא שימש תלמידי חכמים דומה למי שנעלמו ממנו סתרי תורה שנאמר כי אחרי שובי נחמתי" (ויקרא רבה, ג ז, עמ' עד; תנא דבי אליהו, פ"ו [פ"ז], עמ' 37), וכן תובע רבי עקיבא: "אף מי שאינו משמש לתלמידי חכמים אין לו חלק לעולם הבא" (אבות דרבי נתן, נו"א פל"ו, עמ' נה), ומקובל בין החכמים גם להתפאר בשימוש החכמים¹¹ירו', שבת פ"י ה"ה, יב ע"ג; חגיגה פ"ג ה"א, עח ע"ד; בבלי, שבת יג ע"א-ע"ב, ועוד. . לעומתם מי שלא שימש תלמידי חכמים אינו יכול להיות חבר לדעת רבי יהודה¹²משנה, דמאי פ"ב מ"ג. השוו בבלי, סוטה כא ע"ב. חכמים חלוקים עליו, אך אין בכך כדי לגרוע מהחשיבות שייחסו לשימוש החכמים. , ו"אין להם חלק לעולם הבא"¹³ספרי דברים, שנז, עמ' 429 (לשמש במשמעות של ללמוד). וראו גם למשל אבות דרבי נתן, נו"א פי"ב, עמ' 56; בבלי, יומא פו ע"א; כתובות צו ע"א; ברכות ו ע"ב; ויקרא רבה, ג ז, עמ' עד ומקבילות. . תלמיד שלא שימש אינו מתפקד במסגרת החברתית המקובלת, ונתפס כמי ששנה ופירש.

"שימוש חכמים" אינו רק דרך חינוכית-ארגונית, אלא גם מסגרת לפעילות משותפת של חבורת החכמים ולשמירת הסולידריות והנאמנות לדרך המשותפת ולהנהגתו של החכם. ברוח זו מוצגים הדברים גם בתלמוד הבבלי. אחת ההגדרות לעם הארץ בתלמוד זה היא "אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ" (בבלי, ברכות מז ע"ב; סוטה כב ע"א), וכך אף פוסק התלמוד הבבלי; ונראה שזו העמדה בבלית מופרזת מעט¹⁴יש להניח שעמדה זו בבלית היא, שכן מי שלא שימש תלמידי חכמים אולי איננו חכם אך עם הארץ איננו, ואכן המקבילה התנאית קצרה יותר ושונה, ראו תוס', עבודה זרה ג (ד) י; בבלי, גיטין סא ע"א. עמדתו זו של התלמוד הבבלי קשורה ליחסו השלילי לעמי הארץ. . המשך הסוגיה בתלמוד הבבלי מעלה דמות של תלמיד חכם, רב מנשיא בר תחליפא, אשר רמי בר חמא החרים אותו כנראה משום שלא שימש תלמידי חכמים, ואילו רב הגן עליו ולפי הסבר הסוגיה שם "שאני רב מנשיא בר תחליפא דמשמע להו לרבנן"¹⁵בבלי, ברכות שם שם – שונה הוא רב מנשיא בר תחליפא משום שנשמע לחכמים. . קשה להפריד בסוגיה זו בין דברי האמוראים ובין צורת הדיון הדיאלקטית ועמדתו של עורך הסוגיה. אך בסוגיה זו, ככל הנראה, שימוש תלמידי חכמים משמעו המשך הקשר עם הממסד הרבני, ורב מנשיא הוא חכם שפרש בדרך כלשהי מעולמו של בית המדרש. עם זאת גם הוא, ככל אמורא אחר, מוסר מימרות תלמודיות בשם רבותיו (בבלי, ברכות מט ע"ב; יומא עח ע"א).

בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים – הלימוד המשותף הוא במסגרת החבורה. בחשיבות הלימוד בחבורה עסקנו בעקבות המשנה לעיל פ"ג מ"ב ומ"ו. המושג "פלפול" אין לו אותה משמעות כמו זו המקובלת כיום. המונח בא בניגוד ל"שמועות", כלומר למסורות (בבלי, בבא בתרא קמה ע"ב; כתובות קג ע"ב). אם כן הכוונה זהה למינוח "מעיין המתגבר" במשמעות דיון לוגי. המונח "פלפול" בבלי בלבד.

בישוב – בכמה מנוסחאות הסידורים (ס, פ, ש), וכן בדרך ארץ: "ישיבה", והוא תיקון, שכן המונח "ישוב" קשה. במקבילה במדרש משלי: "בישוב הלב".

במקרא במשנה במיעוט שינה במיעוט שיחה [במיעוט סחורה] – איננו בסידורי ספרד, במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ – מיעוט מסחר¹⁶אם מיעוט סחורה נזכר לעיל הרי שזו כפילות. ומיעוט ביחסי אישות. לתביעה האחרונה מקבילה (בסגנון אחר) במשנת כתובות פ"ב מ"ו. אלא ששם הדבר מצטייר כצורך הלימוד (להגיע לרב היושב בכפר מרוחק) ואילו ברשימה כאן משתלבת דרישה זו עם דרישות הסיגוף. כל המימרות התובעות מחכמים מיעוט יחסי אישות, נדידה למרחקים והתמדה עד כדי הימנעות מלבקר את האישה במשך כל השנה, או למשך שנים ארוכות, הן בתלמוד הבבלי. רק בו הפכה פרישות מוגבלת לאתוס של חכמים, וזירה לסיפורים על תולדותיהם, סיפורים המייצגים, משקפים ומעצבים אתוס. אמנם הסיפורים הבבליים מיוחסים לחכמי ארץ ישראל כרבי עקיבא, חנניה בן חכינאי, רבי חמא בר ביסא¹⁷רבי חמא היה תנא, ראו בבלי, נידה יד ע"ב. (בבלי, כתובות סב ע"ב) ואחרים, ברם אין להם זכר במסורות ארץ ישראל, וחכמי הירושלמי לא ראו צורך לדרוש פרישות כזאת. בבבל היה הצורך גדול יותר, שכן היו רק ישיבות גדולות, ואילו בארץ ישראל היה הפיזור של חבורות החכמים רב יותר ולא נדרשו נדודים ארוכים.

בארך אפים בלב טוב – זו אחת המעלות הנזכרות במשנה לעיל פ"ב מ"ח. אלא שבפרק ב היא עסקה בכל אדם, וכאן הוסבה לתלמיד חכם.

באמונת חכמים – מונח זה ייחודי לפרקנו ולמקבילתו באליהו זוטא. המשפט אינו מופיע במקבילה במדרש משלי פי"ט המונה את כל הרשימה. בספרות הפרשנית ובמחשבת ישראל, בעיקר בדורות האחרונים, התקבל המושג כדרישה להאמין בחכמים, כלומר בדרך התורה שבעל פה, ובכוחו העל-טבעי של כל חכם.

ובקבלת היסורין – לא ברור האם הכוונה לנכונות לקבל ייסורין לשם הלימוד, או ברוח המשנה הקודמת, או בסיגוף של ממש כדרך חיים, או אולי סתם בקבלת דין הבורא כמות שהוא.

עד כאן עשרים וארבע מעלות; המשך הרשימה במשנה הבאה. חלוקת המשניות איננה מהותית לא בפרק זה וגם לא בפרקים שבמשנה ממש, אך ברור שלפנינו מדרש שבו כל המעלות היו ברצף, ועורך מאוחר חילק אותן לשתי קבוצות.

הרשימה מכילה גופי ידע שהלומד צריך לרכוש (תלמוד, מקרא ומשנה). שלושת המונחים הללו בימי העורך הבתר-תלמודי הם ספרים מוגדרים, אבל בתקופה קדומה הם שיטות חשיבה: מקרא (מדרש, כלומר לימוד התורה והמשתמע ממנה בהלכה ובאגדה), משנה (פסקי הלכה ומחלוקות) ותלמוד (דיון והסקת מסקנות). ברשימה שלנו שלישייה זו כבר מוכרת כצירוף ספרותי המכיל את שתי המשמעויות. כן מכילה הרשימה יכולות (שמיעה, בינת הלב וכו'), תכונות שצריך לסגל (אימה, יראה, ענווה, לב טוב וכו'), דרכי התנהגות (מיעוט שינה, מיעוט שיחה) ואמונה (קבלת ייסורין, אמונת חכמים). כל אלה ערוכים יחדיו ללא חלוקה חיצונית. מספר המרכיבים (עשרים וארבעה) תלוי בחילופי הנוסח.