משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 4 · משנה 11

רבי אליעזר בן יעקב אומר – רבי אליעזר בן יעקב הוא מחכמי דור אושא ונמנה בחלק מהרשימות עם מייסדי בית המדרש לאחר מרד בר כוכבא (להלן מי"ב). הוא מוסר פעמיים משמו של חנניה בן חכינאי, כלומר שלמד בשלהי דור יבנה, ביבנה, או בציידן, עירו של חנניה בן חכינאי (משנה, כלאים פ"ד מ"ח; תוס', נגעים פ"א ה"ב, עמ' 618). הוא מתווכח עם חכמי אושא אך גם עם רבי עקיבא מדור יבנה (ספרי זוטא, י לה, עמ' 267), כלומר שהיה מדור אושא.

העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד – "פרקליט" היא המילה היוונית לעורך דין במובנו המודרני של המונח. לאדם יש פרקליט אחד המהווה בשבילו נציג ומגיש לו סיוע משפטי. הדימוי לקוח מעולם המשפט הרומי, ובמשפט היהודי לא נהג הסדר זה.

העובר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד – "קטיגור", כבלשוננו, היא מילה יוונית לאדם שבחר לנהל את האישום (התובע). במשפט הרומי תפקיד התובע הוא בעל הדין השני, או סתם אזרח הנאבק למען הצדק (או במסגרת מסע לחיסול חשבונות). התנא מקבל באופן כללי את שיטת השכר על המצוות. עשיית המצווה גוררת סיוע משפטי, אך אין כאן מערכת של התחשבנות אלא סיוע שאין ביטחון שיתקבל באהדה. אם המשל מדויק אין כאן שכר מחושב, "הכל לפי רוב המעשה", אלא שכל מצווה וכל עברה נספרות ונלקחות בחשבון הסופי. זו הגישה המופיעה במסכת קידושין פ"א מ"י, ועמדנו עליה בפירושנו לפ"ג מט"ו.

תשובה ומעשים טובים כתריס לפני הפורענות – "תריס" היא מילה יוונית שמשמעה מגן עגול המגן על הלוחם משלושה כיוונים (איור 19). התנא חוזר על הרעיון בשנית. כל מצווה מהווה סיוע ומגן. עם זאת, ההגנה או הקטגוריה הם רק חלק ממרכיבי הדין הסופי.

רבי יוחנן הסנדלר – הוא מחכמי דור אושא ונמנה בחלק מהרשימות עם מייסדי בית המדרש לאחר מרד בר כוכבא (להלן מי"ב). לפי שמו היה סנדלר, וכך בהרבה עדי נוסח בכל רחבי הספרות התלמודית. ברם במקום אחד נאמר שהיה מאלכסנדריה, וייתכן שה"סנדלר" הוא שיבוש מ"אלכסנדר". עם זאת אין כל קושי לפרש שתנא היה סנדלר או בעל מלאכה אחר, שכן בימי תנאים אסרו על קבלת שכר מלימוד תורה (לעיל פ"א מ"י וראו פירושנו לה), וממילא רבים מהתנאים היו בעלי מלאכה.

אומר כל כנסייה – התארגנות חברתית או התקהלות חברתית, שהיא לשום שמים סופה להתקיים – לביטוי אחר של רעיון זה ראו להלן פ"ה מי"א, ושאינה לשם שמים אין סופה להיתקיים – לא נאמר שכל התכנסות כזאת איננה ראויה, אלא שהיא לא תחזיק לימים ארוכים. בחלק מעדי הנוסח במקום "לשם שמים" – "לדבר מצווה"; אין הבדל עקרוני בין הנוסחאות, אלא ש"לשם מצווה" נשמע מוגדר יותר ומשפטי יותר.

לפי סגנון המשנה אין מדובר בהתכנסות לנושא ספציפי. התכנסות כזאת היא תמיד זמנית. על רקע תנאי התקופה ברצוננו להציע משמעות ייחודית יותר למשנה. המדובר, ככל הנראה, בהיבט של תופעת החבורות. אחדים מבני הקהילה מתארגנים יחדיו לסעודות משותפות, לפעילות קהילתית יזומה ומשותפת, ללימוד משותף וכן הלאה⁷⁹ראו המבוא למסכת ברכות ולפרק י במסכת פסחים. . החבורה מקיימת כמובן סעודות, אך יש לה תפקידים חברתיים נוספים. לעתים בני חבורה קשורים זה לזה בחובות שושבינות⁸⁰השושבינים הם קבוצה מיוחדת במינה. בתנאים של ימי קדם היו הוצאות החתונה עול כלכלי כבד, על כן התארגנו אנשים בחבורות של שושבינות. השושבינים התחייבו לעזור זה לזה בהוצאות החתונה, ואולי גם בביסוס המשפחה הצעירה. השושבינות היא התחייבות כספית העוברת מאב לבנו ומדור לדור, וכמעט אין דרך להשתחרר ממנה. משמעות זו של המונח יוצאת מן המקורות התנאיים, ושם השושבינים הם תמיד רבים (משנה, בבא בתרא פ"ט מ"ד; תוס', שם פ"י ה"ט והי"ז). בספרות האמוראית הדגש הוא יותר על השושבין היחיד, שהוא המלווה את הכלה ומשמש מעין אפיטרופוס לה (בבלי, קידושין פא ע"א; כתובות עז ע"א, ועוד). מכל מקום, השושבינים אינם אורחים סתם אלא מעין שותפים בכירים בשמחה, על כן הם גם פטורים מן הסוכה (בבלי, סוכה כה ע"ב) ומתפילה (תוס', ברכות פ"ב ה"י), והנימוקים שהמפרשים מעלים הם משום טרדה או משום קלות ראש (ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה לסוכה, עמ' 18). ההקשר לסוכה מצביע על כך שהנימוק הוא משום שהם עסוקים במצווה של הכנסת כלה. נטייתם של המפרשים היא לחפש הסברים "טכניים" יותר, אך את המקורות התנאיים יש לפרש כעידוד לשמחת המצווה. , שהיא ארוכת טווח. התנא טוען שאם ההתחברות היא למטרות טובות היא תהיה יציבה. "לשם שמים" פירושו שאין ההתחברות טומנת בחובה אינטרסים כלכליים, או רצון לבצע מעשים שליליים (ארוחות פרועות או ללא לימוד מינימלי וכו'), שאם לא כן היא תתפורר מעצמה. להתכנסות כזאת שהיא "לשם שמים" הכוונה, מן הסתם, בכתובת מבית הכנסת בבית שאן "חבורתה קדישתה"⁸¹נוה, כתובות, עמ' 46. (איור 20).