משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 5 · משנה 5

עשרה ניסים נעשו בבית המקדש – אין מקדש בעולם הקדום שלא התהדר בנסים. המקדש נתפס כבית האל שאליו באים כדי לקבל ממנו את מה שטרם קיבלו בדרכים אחרות. למקדש ולאלים השוכנים בו ייחסו ריפוי חולים חסרי תקווה, תחיית המתים, כניסה להיריון, הצלחת היריון, ניצחון במלחמה וכו' וכו'. על רקע זה רשימת הנסים הנזכרת להלן חיוורת ופחות מרשימה מאלו של מקדשים פגניים. על משמעות הדבר נעמוד בהמשך. סדר הנסים שונה במקצת בעדי הנוסח השונים, אבל הרשימה עצמה אחידה.

לא הפילה אשה מריח בשר קודש מעולם – בשר הקרבנות נשרף, השומנים נשרפו וממילא עלה ריח חריף של צליית בשר. דברי חכמים מלמדים שלעתים היה הריח קשה, אך כאמור לא גרם לנזקים שהיו צפויים ו"טבעיים".

לא היסריח בשר קודש מעולם – מותר לאכול את הבשר כל הלילה שלאחר השחיטה, ובקרבנות מספר גם לילה נוסף. בהיעדר קירור צפוי היה שהבשר יתקלקל, אך המשנה אומרת שהדבר לא אירע. אין זאת אלא שכלפי חוץ נראה הבשר תקין, ברם מצד שני אנו שומעים שהיו במקדש מחלות מעיים, והיה במקדש ממונה על טיפול בכוהנים חולים אלו (משנה, שקלים פ"ה מ"א). חז"ל תולים את המחלות בימי החורף וברצפה הקרה⁵ראו פירושנו לשקלים פ"ה מ"א. שם גם דנו באפשרות שהמקדש היה מקום מרפא. , ברם מן הסתם היה בשר הקודש האחראי על חלק ממחלות אלו.

לא אירע קרי⁶טומאה הנגרמת מהוצאת זרע. לכהן גדול היום הכיפורים – כדי שלא ייטמא. משמעותו של הנס מצומצמת. הכוהן לא ישן במשך הלילה (יומא פ"א מ"ז), וממילא החשש לקרי קטן מאוד. יתר על כן, אם הכוהן נטמא די בטבילה בבוקר כדי לטהרו. ואכן הכוהן טובל תמיד בבוקר יום הכיפורים, כך שהנזק אם נטמא היה מועט. לעומת זאת אנו שומעים על מצב שבו הכוהן נטמא טומאה קלה מסיבות אחרות⁷ראו פירושנו ליומא פ"א מ"א. .

לא נראה זבוב בבית [המטבחיים]⁸כך ברוב עדי הנוסח, ונשמט בכתב יד קופמן. – במקום השחיטה, הדם והצואה היה מקום לצפות למפגעים תברואתיים, אך אלו לא התרחשו, לא נימצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים – במהלך סינון הקמח לא נמצא חרק בנפה; לא כיבו גשמים את המערכה – המערכה היא המדורה של המזבח, ונקראת כך בגלל המינוח המקראי "וערך עליה העֹלה" (ויקרא ו ה). המזבח עמד חשוף לגשם, ובחורף עלול היה הגשם לנצח את האש. הדרך למנוע את כיבוי האש היא להדליק מדורה גדולה מעצים יבשים מבפנים.

לא ניצחה הרוח את עמוד [ה]עשן – העשן היתמר ולא נפגע, עומדים צפופין ומשתחוים רווחים – כפשוטו "צפוף" משמעו ללא רווח, ואף על פי כן היה מקום להשתחוויה. ההשתחוויה הייתה כאשר הזכיר הכוהן הגדול את השם המפורש (משנה, יומא פ"ו מ"ב ועוד). כך גם הבינו את המשפט המדרשים המצטטים אותו (בראשית רבה, ה ז, עמ' 37; ויקרא רבה, י ט, עמ' ריח; מדרש קהלת זוטא, א ז, ומקבילות). כמו כן: "רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש האילת הזו אבריה צפופים, והיא מתקשה לילד" (מדרש שמואל, ט ב). רבי אברהם בן הרמב"ם וחכמים אחרים שהתגוררו בארצות האסלאם הציעו ש"צפופים" משמעו עומדים בשורות כמנהג הערבים במסגד⁹לפי ההלכה אין ישיבה בעזרה, ומן הסתם גם לא ישיבה מזרחית כמנהג המוסלמי עד היום (תוס', סנהדרין פ"ז ה"ד ועוד הרבה), ואכן במשנה נאמר "עומדים צפופים". , וזו משמעות השורש בערבית. לו כך היה ניתן היה להסיק מכך על צורת התפילה במקדש. ברם "צפוף" במשמעות שורה אינו מוכר בספרות חז"ל. הפירוש המוצע ש"צפוף" משמעו עומד בשורה מבטא אפוא מציאות מאוחרת, ואין הוא פשט המשנה¹⁰וכן גם דעת שרביט, פירוש. .

לא היזיק נחש ועקרב בירושלם – אף על פי שהגיעו לעיר אנשים רבים. נחשים מצויים ביישובים שבשולי שטחים חקלאיים, וכנראה נזקי נחשים ועקרבים היו תופעה רגילה. יש לזכור שירושלים הייתה עיר, אך סביבה שטחים חקלאיים רבים.

לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלם – "שאלין" (שאלוּן) ולא "שאגור"; הדובר הוא אפוא עולה רגל שבא לעיר, ולמרות ריבוי עולי הרגל כולם טופלו בצורה נאותה.

הבבלי מונה את רשימת הנסים, אבל מציע גם נסים נוספים בשמם של רב שמעיה בקלנבו¹¹שם מקום שבו משוקע השם התאופורי "נבו", כדברי רש"י לסוגייתנו, וכן בבלי, סנהדרין סג ע"ב. , אביי, רבי יהושע בן לוי ועוד. כל אלו הן מסורות מאוחרות שאין ביטחון שהתנאים הכירו אותן. עוד שואל הבבלי מדוע עובר התנא מהמקדש לירושלים, וכפשוטם הרשימה והמעבר הם ראיה לכך שירושלים נתפסה כזהה למקדש; ואכן קדושת המקדש הורחבה (לעניינים הלכתיים אחדים) על כל העיר.

כאמור, רשימת הנסים צנועה ביותר. במקורות מובאים עוד מעט סיפורי נסים אישיים, אך הרשימה במשנה עוסקת רק בנסים כלליים ובמעשים שהיום לא היינו מכנים אותם "נסים" כלל. אין לנו ספק שההימנעות (הכמעט מלאה) מסיפורי נסים איננה מקרית. מן הסתם היו סיפורי נסים אישיים רבים, אבל חז"ל, כמו גם פילון או יוספוס, נמנעים מלספרם, ונמנעים מלראות בכך דרך למשוך את הציבור למקדש. למקדש באים לקיים מצוות, להתפלל ולהתכנס; בקשת הנס איננה חלק מהנוהל הדתי התקין, אף שכמובן אפשר שתתרחש.

אנו עסקנו בהרחבת מה בנושא בפירושנו למשנת ערכין פ"ה מ"א. ראינו כי היו שעלו למקדש ותרמו לו לישועה ולרפואה של יקיריהם, או למציאת אבדה אישית יקרה (שמחות פ"ו הי"א, עמ' 135). סיפורים אלו מופיעים כבדרך אגב. כלומר, אכן נפוצו סיפורים על נסים במקדש, אבל המגמה המרכזית בספרות חז"ל היא לא להפוך את המקדש ל"בנק" של נסים. הם אינם מכחישים את הנס, אבל אינם מנופפים בו כבדגל עיקרי של המקדש.

גם משנתנו חוזרת באבות דרבי נתן (נו"א פל"ו; נו"ב פל"ט, נ"ג ע"א-ע"ב), באבות דרבי נתן נו"ב יש עוד סדרות של עשרה דברים הקשורים לירושלים. עשרה הוא כמובן מספר סמלי, והוא בא לתאר את העיר והמקדש כמקום שבו נעשו כל הנסים.