משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 6 · משנה 8

רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רבי שמעון בן יוחאי הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם שנאמר עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא (משלי טז לא) – מכאן שהנוי לחכמים, ואומר עטרת חכמים עשרם (משלי יד כד) – מכאן שהעושר לחכמים, ואומר עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם (משלי יז ו) – מכאן שחכמים זוכים לבנים, ואומר תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה (משלי כ כט) – מכאן שחכמים זוכים לשיבה וגם להדר, ואומר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד (ישעיה כד כג) – מכאן שחכמים זוכים לכבוד. אין פסוק ישיר על הכוח, ומידה זו נוספה כדי להגיע למספר שבע. זו דרשה תנאית במיטבה. משחק מילים מעולה, רעיון מכל פסוק, או נכון יותר לכל רעיון פסוק אחד. ההיגד מבוסס על כך שדרך "צדקה" היא דרך התורה, ו"זקנים" הם חכמים וכו'.

רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבע מדות שמנו חכמים לצדיקים כולם נתקיימו ברבי ובניו – רבי שמעון בן מנסיה מכיר את הרשימה (מרבו רבי מאיר או מרבי שמעון בר יוחאי?), ומזהה תכונות אלו בבית הנשיא.

במקרה זה ניתן לעקוב אחר התפתחות המימרה. בתוספתא סנהדרין שנינו: "רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון. הנוי, והכוח, והחכמה, והעושר, והשיבה, והכבוד, והתפארת, ובנים לצדיקים²²אולי יש לגרוס "בנים צדיקים". נאה להם ונאה לעולם, שנאמר 'עטרת תפארת שיבה', ואומר 'עטרת זקנים בני בנים', ואומר 'תפארת בחורים כוחם', ואומר 'ונגד זקניו כבוד'. רבי שמעון בן מנסיא אומר אילו שבע מידות שמנו חכמים בצדיקים וכולן נתקיימו ברבי ובניו" (פי"א ה"ח, עמ' 432). רבי שמעון בן מנסיה לא פיתח את המימרה, ואפילו לא מסרה בשם רבי שמעון. מסר אותה חכם אחר, ורבי שמעון בן מנסיה פיתח אותה צעד נוסף. אצלנו נוספו פסוקים נוספים, וכל המימרה יוחסה לרבי שמעון בן מנסיה. המימרה המקורית הייתה ללא הפסוקים.

רבי שמעון בן מנסיא הוא מתלמידי רבי מאיר, חבר בקבוצה קטנה וייחודית שהתגוררה בירושלים ונקראה "קהלא קדישא דבירושלם", או "עדה קדושה" (ירו', מעשר שני פ"ב ה"ד, נג ע"ד)²³ספראי, קהלא קדישא. . רבי שמעון שלנו נזכר עוד במשנה, בניגוד לרוב בני אותו הדור, והתדיין אולי עם רבי יהודה הנשיא (בבלי, ביצה כו ע"ב)²⁴יש להעיר שהסגנון "אמר לו" אינו מחייב שהדיון התקיים במעמד מוגדר, ושאכן לפנינו תקציר הדיון. זה ניסוח של ויכוח או דיון הלכתי העשוי להיות מנותק ממרחב ומזמן, ומהווה מלאכת בית המדרש והעריכה בלבד. .