משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 1 · משנה 9

שמעון בן שטח אומר הווי מרבה לחקור את העדים – הדרישה לחקור את העדים היא דרישה ראשונית מכל בית משפט, ובעיקר בדיני נפשות. כפי שאמרנו, לרבי שמעון בן שטח נקשרו מסורות על שיפוט של עד זומם שהיה עד אחד. הסיפורים שהם ספק מסורת ספק אגדה מדברים על שיפוט בדיני נפשות. איננו יודעים האם נמסרו דיני שיפוט לחכמים, ובכלל מערכת השיפוט בימי החשמונאים איננה ברורה. החשמונאים ראו את עצמם, מן הסתם, בתוקף היותם שליטים יהודיים, כאבות בתי הדין של הסנהדרין (יהא שמה אשר יהא). אין זאת אומרת שחכמים (פרושים) הסכימו לכך, שכן השליטים מבית חשמונאי היו צדוקים. אבל ודאי שהחשמונאים עצמם לא היו מתירים מערכת שיפוט מקבילה. האם במקביל אפשרו מעין אוטונומיה לפרושים? ספק רב. ברם ייתכן שבימי שלומציון, שאהדה את הפרושים ונשענה עליהם, הייתה תקופה קצרה של אוטונומיה שיפוטית לפרושים, או אולי אפילו אפשרו לפרושים לנהל למעשה את בית הדין (זו אולי משמעות הוצאת הצדוקים מהסנהדרין). כך או כך, קשה לתאר מה היה מעמדו של בית הדין של חכמים בתקופה זו, וקשה לדעת האם לפנינו סיפורי אגדה או שרידי מסורות רֵאליות.

והווי זהיר בדבריך שמא מתוכן ילמדו לשקר – החקירה צריכה להיות כזאת שלא תוביל את העדים ואת בעלי הדין לשקר. כאמור, הירושלמי מפרש את ערכי הדיינים בצורה כזאת: מתן סיוע משפטי דרך התחקיר ובירור הפרטים. שני האמוראים מתייחסים, אפוא, לאותה מציאות בבית המשפט, ודבריהם דומים למדי. שניהם מציעים שלושה משפטים שבכל אחד מהם יש רק שתי מימרות.