משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 5 · משנה 21

כל המשנה חסרה בכתב יד קופמן ומובאת בנוסח אקלקטי שעיקרו נוסח הדפוס, ונוספו בו שינויים בהשפעת כתב יד פרמא שבו בחר גם שרביט. ברור שהיא נוספה למסכת⁵²שרביט, אבות, עמ' 276-274. .

הוא היה אומר – מכיוון שמשנה זו איננה בחלק גדול מעדי הנוסח איננו יודעים מי היה "הוא", שכן משנתנו איננה המשך לדברי רבי יהודה בן תימא. הביטוי "הוא היה אומר" אופייני למשנה אבות, אך מופיע בעוד משניות (סוטה פ"ג מ"ד; עדיות פ"ב מ"ט; פ"ה מ"ז), תדיר באבות דרבי נתן וקיים גם בתלמוד הבבלי ובמדרשי הלכה.

בן חמש שנים למקרא – כפשוטם של דברים הילד מתחיל ללמוד בבית ספר. במפרשים ניתנים טעמים רבים לדבר⁵³ראו למשל פירוש הרי"ש, ועוד. , אך כפשוטו זה גיל מתאים לתחילת הלימודים. בבבלי (בבא בתרא כא ע"א) נקבע גיל שש כהתחלת הלימוד⁵⁴ארגון מערכת החינוך בבבל שונה היה מזה שבארץ ישראל, אבל גיל שש וגיל חמש אינם עומדים בסתירה, שכן גיל הילדים לא התמיין בדיוק לפי תאריך פתיחת בית הספר, וכל המסגרת הייתה נוקשה פחות מזו האופיינית לתקופה המודרנית. , ונקבע לפי יכולת ממוצעת של הילד. היום מתחילים במערכות חינוך ללמוד בגיל זה או בגיל שש, ולעתים גיל חמש הוא גן ילדים המכין לבתי ספר. עלינו לומר, אפוא, שהתפתחות הילדים היום היא כמקובל בעולם הקדום.

בן עשר למשנה – לאחר לימוד המקרא מתחילים בבית הספר ללמוד משנה. ייתכן שבשלב זה התחוללה בבית הספר נשירה גדולה של תלמידים, כאמור במדרש: "נוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצאין מהן ק' למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהם אחד להוראה" (קהלת רבה, ז א).

בקהילה היהודית בארץ ישראל שרר חוק חינוך חובה. כלומר, העיר חייבת הייתה לארגן ולממן בית ספר, וההורים חייבים היו לשלוח את הבנים לבית הספר. בדרך כלל ההלכה נשמרה, או שההלכה האמורה משקפת את המציאות הנוהגת⁵⁵ספראי, הקהילה, עמ' 3 ואילך. , אם כי ודאי שהיו חריגים. לא ברור עד מתי שררה חובה זו. במדרש אחד שנינו: " 'ויגדלו הנערים', רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה. וכיון שהגדילו והפריחו זה ריחו וזה חוחו. כך כל שלש עשרה שנים הולכים שניהם לבית הספר ושניהם באים מבית הספר. לאחר י"ג שנה זה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודה זרה" (בראשית רבה, סג ט, עמ' 693-692). אם כן לימוד החובה הוא עד גיל 13, ולפי משנתנו הוא כולל תורה ומשנה, ובגיל שלוש עשרה מוזמן הבוגר לבית המדרש, אבל הלימוד שם הוא רשות.

בן שלש עשרה למצות – נראה לפרש שאז חלות עליו כל המצוות. הכלל שנער בן שלוש עשרה חייב במצוות איננו תנאי. לדעת התנאים גיל שלוש עשרה, או הבאת שתי שערות, שהיא קביעה דומה, היה משמעותי רק לנדרים ולחליצה (אישות)⁵⁶כלומר לבגרות מינית. הקביעה שבן תשע נחשב לבוגר מינית עומדת בסתירה לקביעה שהבגרות המינית היא בגיל שלוש עשרה. . לגבי יתר המצוות, לדעת בית שמאי קטן חייב במצוות ולדעת בית הלל ורוב התנאים בהמשך הוא חייב מרגע שהוא מבין את המצווה. חיובו תלוי, אפוא, בהתקדמותו מצד אחד, ובטיב המצווה מצד שני⁵⁷ראו פירושנו לחגיגה פ"ג מ"א; תרומות פ"א מ"א ועוד, וראו גילת, בן שלוש עשרה. . "משנתנו" משקפת, אפוא, את התפיסה האמוראית.

בן חמש עשרה לתלמוד – הצטרפות לבית המדרש. לעיל הבאנו מדרש שההליכה לשלב הלימוד הגבוה היא בגיל שלוש עשרה. אולי זה הבדל שיטתי בין ארץ ישראל (מדרש בראשית רבה) ובבל: המימרה שלפנינו, שאיננה משנה, משקפת את נוהג בבל שבה גילאי הלימוד התאחרו.

עצם חלוקת הלימוד לשלושה: מקרא (תורה), משנה ותלמוד חוזרת במקורות. באופן טבעי צירוף התלמוד מופיע בעיקר במקורות האמוראיים. המקורות התנאיים היחידים המזכירים את הצירוף (משנה ותלמוד) הם: "כך דברי תורה כולה אחת ויש בה מקרא ומשנה תלמוד הלכות והגדות" (ספרי דברים, שו, עמ' 339). ואכן, בחלק מעדי הנוסח חסר המונח "תלמוד". כן מופיע הצירוף בספרי דברים קסא⁵⁸כך גם במהדורת כהנא (כהנא, קטעי מדרשים, עמ' 276). ובספרי דברים שנה, עמ' 418. הצירוף "משנה ותלמוד" (ללא מקרא) מופיע עוד פעם במדרש תנאי (ספרי זוטא, יח, עמ' 292). איננו באים לטעון שהמילה "תלמוד" איננה מוכרת לתנאים. "תלמוד" כשיטת לימוד, כלומר דיון והעמקה במשניות, היה מוכר, אלא שעדיין לא נחשב לקורפוס לצורכי לימוד. ההופעות המעטות עשויות להעיד על כך שבשלהי ימי התנאים החל השימוש במונח⁵⁹מקרא, משנה ותלמוד במקורות: המספר מסמל את מספר ההופעות במדרש. מקרא ומשנה מקרא, משנה ותלמוד משנה קידושין פ"א מ"ה, אבות פ"ו מ"ה – אינה משנה אבות פ"ה מכ"א – אינה משנה תוספתא קידושין פ"א הי"ז ספרי דברים שמד קסא, שו, שנה מדרש תנאים לדברים 2 2 אדר"ן א 2 1 אדר"ן ב - - תדב"ר א, ב, ג (x2), ה, ו, יד (x2), טו (x9), טז (x5), יז (x4), יח (x6), כד, כה, כט (x2) יד, יח תדב"ז ב,ד א, טז ירושלמי 4 8 בבלי 4 15 . קרוב, אפוא, לשער שהמימרה שלפנינו תלמודית, וזאת על סמך שני המאפיינים שמנינו (הגדרת הקטן, והשימוש במונח "תלמוד"). אמנם שתי ההוכחות, כל אחת לחוד, אינן חד-משמעיות, אך הצירוף חשוב.

בן שמונה עשרה לחופה – אין כאן הלכה אלא שיקוף של נוהג מקובל, או נכון יותר הנוהג שחכמים בעלי המימרה ראו אותו כאידֵאלי. נוהג כזה מתאים לדרישות שמציגים חכמים, אם כי בפועל היה גיל הנישואין בארץ ישראל מאוחר יותר. כפי שהראה שרמר⁶⁰ראו דיון מפורט אצל שרמר, זכר ונקבה, עמ' 125-73; שרמר, גיל הנישואין. חכמים ממליצים שהנערה תינשא בהגיעה לבגרות מינית (בת שתים עשרה), והגבר מעט מאוחר יותר, אבל עוד ב"נערותו". המושג "נערות" אינו מוגדר, ולהלן נראה שבדרך כלל נקבו חכמים בגיל עשרים כסוף הנערות. מכל מקום חכמים ראו בשלב זה של תחילת הבגרות את הזמן המתאים לנישואין. ברם, אין להסיק מכך שכך גם נהגה החברה. חכמים חשבו בעיקר על בעיות ההתנהגות והצניעות. החשש שמא הצעירים יתנהגו שלא כראוי עמד כנראה בראש סדר העדיפויות שהציבו. בחברה כולה היה זה רק אחד הגורמים. המצב המשפחתי, מצבם של הצעירים, שאלת הזמן המתאים לקבל התחייבויות כספיות, וגם שאלת ההתאמה וצורכי המשפחה (עד שבת האח תגדל או עד שבן הדוד יהיה "בשל") תפסו את המקום ראשון בסדר העדיפות. מכל מקום, הבנות התחתנו בגיל מאוחר יותר, כבר כעצמאיות מבחינה משפטית, וכנראה גם הבנים, שבדרך כלל מתוארים כמבוגרים יותר, היו כבר בחורים של ממש. שרמר אסף סדרת דוגמאות שמהן עולה שגיל עשרים היה הגיל הרגיל והרווח לנישואין. גם זה מן הסתם ממוצע גס בלבד⁶¹שרמר, גיל הנישואין. . נסתפק במקור אחד מני רבים: "מבן עשרים ועד בן שלשים יוצא כחתן. מבן שלשים ועד בן ארבעים יוצא כאח, מבן ארבעים עד בן חמשים יוצא כאב. רבי שמעון אומר מבן שלשים ועד בן ארבעים אם יש לו בנים או לבן גילו בנים יוצא כאב, ואם לאו יוצא כאח" (מסכת שמחות פ"ג ה"ז, עמ' 112). "חתן" הוא המינוח לבחור בגיל נישואין (נשוי או רווק). לפני גיל עשרים אין מצפים ממנו להיות נשוי. לאחר גיל שלושים הוא בוודאי נשוי, ואז הוא "אח", חבר בקהילה. אחר כך הוא מוגדר ומוכר כ"אב". הגיל המאוחר יחסית מלמד שאין כאן מסגרת אוטופית, אלא תיאור מציאותי. אם כן, בן שמונה עשרה הוא גיל צעיר לנישואין, או שהמימרה מציבה "רף" נמוך יחסית, או שהיא מבטאת אוטופיה ואת מה שחכמים רצו שתהא הנורמה בחברה היהודית. הם ראו את תפקידם לא לשקף נורמות קיימות, אלא בעיקר לעצב אותן.

בן עשרים לרדוף – רי"ש מציע שתי אפשרויות: או שבגיל זה הוא רודף לפרנסתו, דהיינו מושך בעול הפרנסה, או שאם לא התחתן הוא רודף אחר נישואין. יש לומר שבתורה גיל הבגרות שאדם מגיע בו למלוא כוחו הוא גיל עשרים (ויקרא כז ה; משנה, ערכין פ"ד מ"ז). זה גם הגיל שבו מתחילים לעבוד במקדש, כנראה מתוך אותה תפיסה, וכן נקבע בהלכה שבן עשרים רשאי למכור קרקעות, דהיינו לעסוק בעסקי כלכלה הדורשים אחריות. כן אומר המדרש: "דבר אחר 'לתת לפתאים ערמה'. מכמה שנים ואילך צריך לו לאדם להיות לו ערמה? מבן עשרים שנה ומעלה. לנער דעת ומזמה. עד כמה שנים נקרא אדם נער? רבי מאיר אומר עד כ"ה שנה, רבי עקיבה אומר עד ל' שנה, א"ר ישמעאל לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד עשרים שנה, שמעשרים שנה ומעלה מחשבין לו עונותיו. כדאמר הכתוב 'מבן עשרים שנה ומעלה יבא לעבוד עבודה', מהו עבודת עבודה, ריש לקיש אמר אין עבודה אלא תפלה, שנאמר עבדו את ה' ביראה (תהלים ב יא), משעה שהוא מתחשב לעבודה, [מתחשב לעבירה]" (מדרש משלי [בובר] פרשה א). אם כן, לדעת רבי מאיר ורבי ישמעאל גיל עשרים הוא גיל בגרות מלאה, וסוף הנערות. כך גם נקבע ששליח הציבור בתענית יהיה בן עשרים שנה ומעלה (מסכת סופרים פי"ד הי"ג ומקבילות). כפי שראינו לעיל גיל עשרים הוא גם גיל הנישואין הרגיל, אות לתפיסה החברתית את מועד הבגרות המלאה.

בן שלשים לכח – האדם בשיא כוחו, אבי משפחה, ובדרך כלל גם ראש המשפחה המורחבת, שכן האב כבר נוטה למות (או מת). כפי שציטטנו לעיל ממסכת שמחות זה הגיל הנתפס כאבי משפחה.

בן ארבעים לבינה – המונח "בינה" בהקשר זה אינו ברור. כפשוטו הוא בעל חכמה וניסיון חיים. גם במסכת שמחות שציטטנו הוזכרו גילאים אלו, למשמעות שונה.

בן חמשים לעצה – גם משמעות מונח זה איננה ברורה. במקום אחר הוצע שאין עצה אלא מועצה, ובגיל זה היה רגיל למנות אדם לחבר מועצה, או נכון יותר שצעירים יותר לא זכו בתפקיד יוקרתי זה⁶²ספראי, הקהילה, עמ' 250-249. .

בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה בן שמונים לגבורה בן תשעים לשוח בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם – המימרה מתארת את תוחלת החיים הנמוכה בעולם הקדום. בן שישים הוא זקן, בן שבעים הוא זקן מופלג. אין לנו מספרים מדויקים מארץ ישראל, אבל נראה שתוחלת החיים הייתה נמוכה עוד יותר, ורוב התושבים לא הגיעו לגיל שישים.