משנת ארץ ישראל על משנה אבות · מבוא · מיקום 1

במסכת אבות שני רבדים עיקריים. האחד הוא התוכן הגלוי של כל מימרה ומימרה, והרובד השני הוא רובד העריכה; זו מדגישה מסר נוסף בעל חשיבות. נפתח ברובד הראשון.

מסכת אבות היא לקט, בלתי מסודר, של מימרות חכמה ומוסר. בלתי מסודר מבחינת התוכן; יש בו סדר פנימי אחר, על-תוכני, שהוא כאמור הרובד השני. בניגוד לכל המשניות האחרות אין במשנה דברי הלכה, אין בה כמעט מחלוקות גלויות, להוציא מקרים חריגים ביותר⁶כך, למשל, הצענו לפרש את פ"א מ"ד כעמדות שונות, וכן פ"ג מט"ו. . רוב המימרות אינן משקפות כלל את העולם ההלכתי. רק במימרות מעטות באה לידי ביטוי ההלכה היום-יומית, כגון המשנה בפ"ב מי"ג המזכירה תפילה וקריאת שמע, או משנה טז בפרק ב המזכירה את חובת המעשרות. עיקרה של מסכת אבות עוסק בלימוד תורה, מעט בצדקה ובערכים אוניברסליים. אין כאן פן אחר של היהדות, אלא פן משלים לספרות ההלכתית-משפטית שרוכזה במשנה.

מסכת אבות מייצגת, אפוא, סוגה ספרותית שונה משל המשנה, סוגה שרק הדים קטועים ממנה השתמרו במשניות אחרות ובספרות התנאית בכלל. למעשה, מסכת אבות כוללת שני סוגי ספרות:

א. ספרות חכמה – בנושא זה האריך טרופר⁷טרופר, אבות. . הוא סקר את ספרות החכמה החל מהתנ"ך (משלי, איוב ועוד), דרך משלי אחיקר, איגרת אריסטיאס ועד בן סירא, ואף עמד על המקבילות ההלניסטיות של סוגה זו. ספרות החכמה היא בעיקרה אוניברסלית, ורווחים בה מושגים כמו "עין טובה" (פ"ב מ"ט), "חבר טוב" (פ"ב מ"ט, פ"א מ"ו) ו"שכן טוב" (פ"ב מ"ט), "עין רעה" ו"שנאת הבריות" (פ"ב מי"א), "מאיין באת ולאיין אתה הולך" (פ"ג מ"א), ועוד.

ב. ספרות מוסר – זו ספרות בעלת אופי יהודי מובהק המטיפה לשמירת מצוות, לתשובה ובעיקר ללימוד תורה, ערכים יהודיים מובהקים. הכינוי לספרות זו הוא "ספרות דרך ארץ", והיא מיועדת לכל אדם מישראל ומציבה רף גבוה של התנהגות אישית.

החלוקה המוצעת לא הייתה חשובה לקדמונים. משפטים רבים ניצבים בין שתי הקטגוריות הללו, כגון המשפט "אהב את המלאכה" (פ"א מ"י) שהוא ספק דבר חכמה ספק דבר מוסר יהודי.

למסכת אבות קווי ייחוד נוספים, מעבר לתוכן. מבחינה סגנונית היא כתובה בדרך כלל כפנייה ישירה בגוף שני, "הוי" (היה) או "אל תהוי" (אל תהיה). כמעט כל המימרות מיוחסות לחכם מסוים, ואין במסכת אבות דברים משמו של תנא אנונימי (תנא קמא). אמנם יש מימרות שאינן מיוחסות לחכם מסוים אך הן כנראה משמו של החכם שנזכר במשנה הקודמת, בסגנון "הוא היה אומר". גם מינוח זה ("הוא היה אומר") ייחודי לדברי מוסר וחכמה, ורוב הדוגמאות לו (בספרות התנאית) הן ממסכת אבות (ראו להלן). כך גם השימוש במשלים נדיר מאוד בדברי הלכה במשנה, אבל תדיר יותר במסכת אבות. במשנה כולה 17 משלים, ורק שניים מהם מחוץ למסכת אבות⁸מתוכם יש להוריד את המשל במסכת שבת פי"ג מ"ז שאיננו ממש משל, למרות סגנונו. . מאפיין נוסף הוא משחקי הלשון הרבים. רובם מרוכזים בפרק ג. כך, למשל, סדרת החכמים ששמם חנניה (על צורותיו השונות של השם), כולל חלפתא איש כפר חנניה שדבריו מובאים בשל מקומו ולא בשל שמו. משחקי הלשון מעידים על עריכה מתוחכמת שבה משחקי הלשון עדיפים, בדרך כלל, על קרבת התוכן⁹אבל ראו פירושנו לפ"ג מ"ג. . כל אלו ועוד מייחדים את המסכת.

ברחבי הספרות התנאית והאמוראית מצויות רק מעט מימרות מתחום החכמה והמוסר. מסכת אבות מלמדת כי היצירה בתחומים אלו הייתה רחבה הרבה יותר מכפי שהשתמר בספרות שבידינו. מסתבר שחלק גדול (רוב?) מהיצירה בתחומים לא הלכתיים אלו לא נשמר. לעיסוק בתחומי המוסר והחכמה סגנון משלו. כך המינוח "הוא היה אומר". רוב ההופעות שלו הן במסכת אבות, אבל הוא מופיע גם במימרות תנאיות נוספות, כמעט כולן מתחום החכמה והמוסר, כגון "הוא היה אומר חסיד שוטה, ורשע ערום, ואשה פרושה, ומכות פרושין, הרי אלו מכלי עולם" (משנה, סוטה פ"ג מ"ד), או "הוא היה אומר האב זוכה לבן בנוי, ובכח, ובעושר, ובחכמה, ובשנים, ובמספר הדורות לפניו. והוא הקץ, שנאמר 'קורא הדורות מראש'..." (משנה, עדיות פ"ב מ"ט), וכן: "הוא היה אומר רצה אדם לשמוע בטובתו משמיעין לו שלא בטובתו לשכח בטובתו משכחין אותו" (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח מסכתא דויסע, א, עמ' 158). עם זאת, פעם אחת מופיע הביטוי בהלכה: "הוא היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו, וחכמים אוסרים. הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את שפחה המשוחררת, וחכמים אומרים משקין" (משנה, עדיות פ"ה מ"ו), וכן פעם אחת באגדה שהיא המשך לדברי מוסר: "רבי אלעזר ברבי צדוק אומר עשה דברים לשם פעולתם, דבר בהם לשמם. הוא היה אומר ומה בלשצר שנשתמש בכלי בית המקדש וכלי חול היו נעקרו חייו מן העולם הזה ומן העולם הבא, המשתמש בכלי שנברא בו העולם על אחת כמה וכמה שיעקרו חייו מן העולם הזה ומן העולם הבא" (ספרי דברים, מח, עמ' 114). במקרה זה נראה שכל הקטע הועבר ממשנה קדומה מתחום המוסר, והסגנון הוא סגנון העריכה של דברי החכמה.

הדבר בולט עוד יותר ביחס לספרות דרך ארץ. מספרות זו נשמרו פרקים שונים בספרות חז"ל; לא כאן המקום לאסוף קטעים אלו ולרכזם, והרושם הוא שספרות זו קדומה, אף שעריכתה אמוראית ובתר אמוראית.

ספרות החכמה וספרות דרך ארץ שונות מיתר ספרות האגדה בכך שאין בהן הסתמכות מלאה על פסוקי התורה. המדרש מוצג כאילו הוא פרשנות לתורה, ואילו בספרות החכמה והמוסר התלות בפסוקים פחותה. במסכת אבות כפי שהיא לפנינו יש הסתמכות על פסוקים, אך ברוב המקרים הפסוקים חסרים בעדי הנוסח הקדומים, כמפורט בטבלה.

לאור הממצא יש מקום לפקפק האם במשניות שמופיע בהן פסוק, הפסוק אכן מקורי. ייתכן שהוא נוסף בתקופה קדומה, ולמצב שבו נעדרו הפסוקים לא נותרו עדויות. היעדר הפסוקים בולט בפרק ה שכולו אגדה. בקטעים המקבילים באבות דרבי נתן יש פסוקים לרוב, ואלו מוכיחים את הטיעונים שבמשנה.