פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים · פרק 5 · משנה 13

(1453) כן העיר כאן הרע"ב, וז"ל: "ארבע מדות בנותני צדקה - כלומר בנתינת הצדקה, ולא בנותני צדקה ממש, דהא איכא בהו מי שאינו נותן" [וכן הקשה החסי"ד יעב"ץ כאן]. והמהר"ל יתרץ באופן שונה, וכמבואר בהערה 1456. וראה להלן הערה 1485.

(1454) כי אדם חס על ממונו יותר מאשר חס על ממון אחרים, וכמו שאמרו למעלה [פ"ב מי"ב] "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך", ואם נותן משלו בודאי שירצה שיתנו אחרים.

(1455) לשון הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פ"ז הלכות א,ב, י: "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר [דברים טו, ח] 'פתוח תפתח את ידך לו'. ונאמר [ויקרא כה, לה] 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך'. ונאמר [שם פסוק לו] 'וחי אחיך עמך'. וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה, עבר בלא תעשה, שנאמר [דברים טו, ז] 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון'... מי שאינו רוצה ליתן צדקה, או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו, ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות".

(1456) פירוש - כאשר אמרו "ארבע מדות בנותני צדקה" הוי כאילו אמרו "ארבע מדות באנשים החייבים בצדקה", והמשנה מורה ארבעה אופנים כיצד עשויים אנשים לנהוג בקשר לחיוב צדקה המוטל עליהם. וכן הר"מ אלשקאר כתב כאן [הובא במדרש שמואל]: "'בנותני צדקה' פירוש באנשים המחוייבים לתת צדקה". ולפי זה בני אדם נקראים "נותני צדקה" משום שכך ראוי ומוטל עליהם לעשות, אע"פ שבפועל אין הם עושים כן. הרי שהאדם נקרא על שם חובתו, אע"פ שפעמים אינו עומד בזה. ואולי אפשר להטעים זאת קמעא, שהנה כאשר אדם מת הרי הוא נקרא "נפטר" [ב"ב טז: "אותו היום נפטר אברהם אבינו"], והוא מלשון פטור, כי המתים פטורים מן המצות [שבת ל.]. ואם הגדרת מיתה היא פטור, נמצאת אומר שהגדרת חיים היא חיוב. ולכך בני אדם נקראו על שם חיובם, כי מהות החיים היא להיות מחוייב. וראה להלן הערה 1486, שיישב גם את המשנה הבאה באופן דומה.

(1457) חידוש גדול יש בדברים אלו, שאע"פ שאדם נותן ממון רב לצדקה מחמת כבוד ויוהרא, מ"מ אין זה מוריד ממנו שם של "עין רעה בשלו", כי לולא היוהרא לא היה נותן. וזה טעון ביאור, דסוף סוף עכשיו הוא נותן, ומאי אכפת לן ש"בלאו הכי היה עינו רעה", אך לפנינו הוא נותן ונותן. וצריך לומר, שהואיל ונתינה זו נעשית לטובת הנותן ולא לטובת המקבל, א"כ בעומק נחשבת נתינה זו למעשה קבלה גרידא, שמכבד את עצמו בממונו, ולכך אין כאן "נתינה" לפניך. ומה שכתב שזהו משום ש"בלאו הכי היה עינו רעה", אין כוונתו לומר שנעלים עין ממה שעכשיו הוא נותן ונדונו כאילו מעשה הנתינה נמחק מהמציאות, שזה אינו, אלא כוונתו היא שנתינה כזו אינה נתינה בעצם, והראיה לכך היא שלולא הכבוד והיוהרא לא היה נותן כלל. א"כ לעולם הוי מעשה קבלה בכסוי חיצוני של נתינה, ונשאר על כנו שהוא בעל עין רעה בשלו, וכאילו מעולם לא נתן כלל.

(1458) מעין דברי הרע"ב כאן בפירושו השני, וז"ל: "יש מי שחס על ממון קרוביו יותר מעל ממונו, ואע"פ שהוא נותן אינו רוצה שקרוביו יתנו, שלא יאבדו את ממונם. והיינו 'עינו רעה בשל אחרים', דומיא ד'עינו רעה בשלו' דסיפא".

(1459) הולך לבאר שלפעמים יש באדם שתי מדות סותרות; נדיבות לב ורע עין. ובתחילה יראה כיצד יש מדת נדיבות לב ללא רע עין, ורע עין ללא נדיבות לב, ולסוף יראה כיצד שתי המדות הללו נפגשות ביחד.

(1460) פירוש - כאשר הוא נותן להקדש, אין הוא נותן לאדם מסויים, ולכך לא שייך בזה רע עין, וכמו שמבאר. ואע"פ שבגמרא דנו אי מקדיש בעין רעה הוא מקדיש [נזיר לא:, ב"ב עב., ומנחות קח:], שם איירי בעין רעה כלפי ממונו של הנותן, שאולי אינו רוצה לתת בנדיבות. אך כאן איירי שצרות עין שאינו רוצה שהשני יהנה מממונו, וזה לא שייך כלפי הקדש, שאינו עוסק בעני מסויים.

(1461) אך לא כשנותן להקדש. וראה בגו"א ויקרא פכ"ג אות כד שחילק שם בין נתינת צדקה לנתינת לקש שכחה ופאה, ושם בהערה 78 נתבאר שכוונתו לחלק בין נתינה לעני מסווים [צדקה] לנתינה כללית של לקט שכחה ופאה, שאינה מכוונת לעני מסויים. וזהו החילוק בין נתינת צדקה לבין נתינה להקדש.

(1462) פירוש - אע"פ שבנתינת צדקה לעני מסויים עלול להיות עין רעה, מ"מ יתכן שמדת נדיבות הלב שלו תכריע את מדת עין רעה שבו, ויתן לעני.

(1463) פירוש - עינו הרעה תתבטא ביחס לקבלת העני מאחרים, כי ביחס לקבלת העני מעצמו הרי מדת נדיבות לבו מכריעה כנגד זה, אך ביחס לקבלת העני מאחרים תתבטא מדת עין רעה שבו לגמרי, וכמו שמבאר.

(1464) שהרי כאשר אחרים נותנים אין בזה נדיבות לב מצדו, ולכך ביחס לאחרים אין מצדו אלא עין רעה.

(1465) הרי אינו עושה דבר, אלא יושב במקומו ורוצה שאחרים יתנו, וכיצד בלא עשיית דבר יצא מרשעותו. ולמעלה במשנה י [לאחר ציון 1400] כתב: "אינו גורע מן הדין להיות נקרא 'רשע'", הרי "רשע" הוא מי שגורע מן הדין. וראה למעלה הערה 1401, ולהלן הערות 1468, 1525.

(1466) כמו שאמרו חכמים [ב"ב ט.] "גדול המעשה יותר מן העושה", וראה למעלה פ"ב מ"ז [תרכח.] בביאור המאמר.

(1467) קידושין מ. "רע לשמים ורע לבריות, הוא רשע רע. רע לשמים ואינו רע לבריות, זהו רשע שאינו רע". ובח"א לקידושין כח. [ב, קלב:] כתב: "רשע יורד עמו לחייו, כי הרשע הוא יורד לחייו של אדם, כדאמרינן [קידושין נט.] 'עני המהפך בחררה ובא אחר ונוטלו נקרא רשע וכו". מפני שהרשע רע לבריות, ובזה נקרא רשע, כדאיתא לקמן [קידושין מ.], ולפיכך כאשר קראו 'רשע' כאילו אומר שהוא רשע יורד לחייו של אדם". ובגבורות ה' פי"ט [פה:] כתב: "כי אין 'רשע' רק כאשר הוא יוצא להיות רע לבריות, ובזה נקרא רשע". וכן כתב בח"א ליבמות קכא. [א, קכז:].

(1468) אע"פ ש"רשע" הוא מי שגורע מן הדין, וכמבואר בהערה 1465, וכאן אינו מקיים את דינו לתת צדקה, מ"מ זה אינו "רשע רע", אלא "רשע שאינו רע", וכמבואר בהערה הקודמת. וסתם "רשע" הוא רשע רע, לכך לא יאמר סתם "רשע" על מי שטורח שאחרים יתנו לטובת הבריות.

(1469) החסיד יעב"ץ כאן.

(1470) כי חסיד הוא מי שנוהג לפנים משורת הדין, וכמבואר למעלה הערות 1400, 1421, 1520.

(1471) לשון החסיד יעב"ץ כאן: "קשה לי, 'יתן ויתנו אחרים, חסיד', אינו אלא צדיק, כי כך מדת הצדיק, ולא יקרא 'חסיד' אלא העושה לפנים משורת הדין, כמו 'שלי שלך ושלך שלך' [למעלה משנה י], אבל זו המדה רוצה שיתן ויתנו אחרים הלא מדת כל אדם היא, ולמה יקרא 'חסיד'".

(1472) החסיד יעב"ץ כאן.

(1473) לשון החסיד יעב"ץ כאן: "לא הבנתי טעם 'יתנו אחרים והוא לא יתן, עינו רעה בשלו'. וכי יש אדם שירע לו בטובת עצמו, כי אחר שהוא רוצה שיתנו אחרים, מודה בתועלת הצדקה, ואיך לא יבחר הטוב לעצמו... ומה שפירשו המפרשים כי אין לו מדת הנדיבות ואיננו ותרן, לא הרוה צמאוני, שא"כ היה ראוי לומר 'עינו רעה' לבד".

(1474) אודות בי"ת הכלי, ראה גו"א שמות פ"ו סוף אות כה, ושם הערה 115.

(1475) "בשלו" - עם שלו. וראה להלן הערה 1937.

(1476) לשון האברבנאל כאן: "המשנה הזאת ראויה היתה להסמך למשנת 'האומר שלי שלי ושלך שלך', שהם דומות בענין הכילות והנדיבות".

(1477) לשון התויו"ט כאן: "ודרך חיים כתב שהיתה ראויה לשנות מיד אחר 'שלי שלי וכו", אלא דהך ד'מהר לשמוע' [משנה יב] דמיא לה טפי, דבתרוויהו תנן 'יצא שכרו בהפסידו וכו"". והמהר"ל מתכוון גם לנאמר במשנה יא ["נוח לכעוס ונוח לרצות, יצא שכרו בהפסדו"], שהרי כתב כאן "החלוקה שעשה התנא בב' המשניות הקודמות".