פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים · פרק 5 · משנה 12

(1446) במשנה שלפנינו לא הזכירו "חלק טוב", אלא אמרו "מהר לשמוע וקשה לאבד, חכם". אמנם במדור "שנויי הנוסחאות" המודפס במשניות מובא שיש גורסים במקום "חכם" "זה חלק טוב", וכנראה זו היתה גירסת המהר"ל. אמנם יש לציין שבדפוס ראשון [שנדפס בחיי המהר"ל] הגירסא במשנה היא "חכם", ולא "זה חלק טוב".

(1447) לשונו למעלה במשנה י [לאחר ציון 1392]: "'יצא שכרו בהפסדו' לא שייך... רק... שהשכר גופיה מביא ההפסד, או ההפסד מביא השכר, ושייך לומר 'יצא שכרו בהפסדו', או 'הפסדו בשכרו'". ולמעלה במשנה יא [לאחר ציון 1425] כתב: "לכך אמר שאם הוא נוח לכעוס ונוח לרצות, יצא הפסדו, מה שהוא נוח לכעוס, בשכרו. כלומר כי מה שהוא רך ונוח בעצמו, מביא לו השכר וההפסד שיש לו, כי מן מה שהוא נוח לכעוס יצא שכרו שהוא נוח לרצות. כי לכך אמר 'יצא הפסדו בשכרו', מאחר כי מה שהוא נוח לכעוס גורם לו שהוא נוח לרצות, כי הוא נוח בטבע בכל. וכן אם קשה לכעוס וקשה לרצות, יצא שכרו, מה שהוא קשה לכעוס, בהפסדו שהוא קשה לרצות". ולכך לא היה ניתן לומר כאן "זהו חלק בינוני", כי כאן רוצה להדגיש שמתוך השכר יוצא ההפסד, ומתוך ההפסד יוצא השכר, וכמו שיבאר.

(1448) לשון רש"י [שבועות לד:]: "כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש - כי הכא שאין לאדם לשום אל לבו... להיות זכור עליהן". ולהלן שם [שבועות מא:] כתב: "כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש - לא שם לבו לזכור אם בעדים פרע, אם שלא בעדים... ולאו אדעתיה".

(1449) לשון הרע"ב כאן: "קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו - שמדה טובה שיש בו יתירה על המדה הנפסדת, הואיל ומה ששמע אחר הקושי הוא זוכר ואינו שוכח. ונפקא מינה, שאם יש לפנינו שני תלמידים, ואין לנו לספק מזון אלא לאחד מהם, נקדים הקשה לאבד על המהיר לשמוע". ו8כן כתב כאן הרבינו יונה.

(1450) "מעצמו" - מאיליו, וכאילו נעשה באופן דממילא.

(1451) ומעין זה אמרו חכמים על הפסוק [קהלת ב, ט] "וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלים אף חכמתי עמדה לי", ואמרו בילקו"ש שם [ח"ב רמז תתקסח] "תורה שלמדתי באף נתקיימה לי". וכתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ג הי"ב, וז"ל: "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה... ועוד אמר [שלמה] 'אף חכמתי עמדה לי', חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי". וצרף לכאן דברי רש"י [דברים א, יד] שכתב שבעת מנוי הדיינים משה רבינו התרעם על ישראל, באומרו "חלטתם את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב; רבינו משה, ממי נאה ללמוד, ממך או מתלמידך, לא ממך שנצטערת עליה. אלא ידעתי מחשבותיכם שהייתם אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים". הרי שהעדיפות שהיתה למשה רבינו על פני תלמידיו היתה מחמת "שנצטער עליה", ומוכח מכך שהעמל והיגיעה יוצרים חקיקה עמוקה יותר.

(1452) יש להקשות, לפי דבריו ש"מהר לשמוע" הוא הגורם ל"מהר לאבד", כיצד נבאר את המשך המשנה "מהר לשמוע וקשה לאבד, חכם", הרי "מהר לשמוע" מחייב שיהיה "מהר לאבד". ואם תבאר שאיירי בתלמיד שטרח ויגע שלא יאבד תלמודו, א"כ מדוע לא נאמר עליו שהוא "חסיד", כפי שנאמר במשנה הקודמת ש"קשה לכעוס ונוח לרצות, חסיד", וביאר למעלה [לפני ציון 1432] שזהו משום שהוא מתגבר על טבעו [שהוא קשה בכל או נוח בכל] מחמת אהבת הבריות המקוננת בו. א"כ אף התלמיד הטורח שלא ישכח תלמודו ומתגבר על טבעו ["מהר לשמוע"], יחשב אף הוא לחסיד. וכן יש לשאול לאידך גיסא על "קשה לשמוע ומהר לאבד, זה חלק רשע", שאם "קשה לשמוע" מחייב "קשה לאבד" מצד הטבע [ולכך אמרו עליו "יצא הפסדו בשכרו"], כיצד נמצא תלמיד שהוא "קשה לשמוע ומהר לאבד". ואם תבאר שהוא בבחינת "יושב ומסירם מלבו" [למעלה פ"ג מ"ח], א"כ אין לך רשע גדול מזה, ומדוע אינו נקרא "רשע". וצריך לומר שלא כל מי שהוא "מהר לשמוע" הוא ג"כ בהכרח "מהר לאבד" מצד טבעו, אלא שיש גם מי שהוא "מהר לשמוע" וגם "קשה לאבד" מצד טבעו, ולכך אין ראוי שהוא יחשב "חסיד". וכן נמצא תלמיד שהוא "קשה לשמוע ומהר לאבד" מצד טבעו, ולכך אין ראוי שיקרא "רשע", משום "שאין זה דבר התלוי בבחירתו של אדם, אלא חסרון שהיה בו מעיקר ברייתו" [לשון הרע"ב כאן].