משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · פרק 1 · משנה 6

עד עתה עסקו המשניות בכלאיים של צומח (ירק ועצי פרי). מעתה עוסקת המשנה בכלאיים של בעלי חיים. הנחת המשנה היא שניתן להרביע בעלי חיים שונים ולקבל בעל חיים אחר בעל תכונות משותפות. ספק רב אם ניתן להסיק מכאן שהייתה תרבות של הכלאות ופיתוח גזעים של חיות הבר המנויות להלן. כל הדיון הוא תאורטי, בבחינת עיון לשמו.

הזאב והכלב – הזאב הוא חיית בר המצויה בשולי היישוב. נוכחותם של זאבים באזורי היישוב הייתה משנית, אבל בספר הם פעלו בלהקות. כך, למשל, אנו שומעים על התקפה של זאבים: "מעשה שירדו זקנים מירושלם לעריהם וגזרו תענית... על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן. רבי יוסי אומר לא על שאכלו אלא על שנראה" (משנה, תענית פ"ג מ"ו). בספרות חז"ל יש עדויות נוספות על צאן ובקר שהותקפו על ידי זאבים, ואף על משלחות זאבים התוקפות בשולי היישוב (משנה, בבא מציעא פ"ז מ"ט). הכלב, לעומת זאת, הוא חיית תרבות. החברה היהודית ראתה את גידול הכלבים בחשדנות ובעוינות, אבל בפועל גודלו כלבים, בעיקר כחיות שמירה. בספר הייתה נוכחות הכלבים רבה הרבה יותר⁷⁸שוורץ, כלבים. . הזאב והכלב הם בני משפחה אחת, וכמה מזני הכלבים דומים מאוד לזאבים.

כלב [ה]כופרי והשועל – כלב כופרי עשוי להיות זן של כלבים שהיה דומה במשהו לשועל. ברם פליקס מפרש שהכוונה לתן שהוא דומה במידת מה לשועל, ודומה שהדין עמו. הכלב הכופרי מופיע בסדרה של חיות בר: "לא יהא מביא כלבים כופרין וחולדות הסנאין וחתלין וקיפות"⁷⁹תוס', שביעית פ"ה ה"ט; בבא קמא פ"ח הי"ז; עבודה זרה פ"ב ה"ג. לפירושם ראו להלן פ"ח מ"ה. . יתר על כן, תנאים נחלקו האם כלב הוא מן חיה או מן בהמה⁸⁰ראו להלן פירושנו לפ"ח מ"ו. , אך הכלב הכופרי הוא מן חיה (תוס', פ"ה ה"ח). הירושלמי אומר: "כלב עם כלב כופרין אינן כלאים, ודלא כרבי מאיר, דרבי מאיר אומר כלאים. אף על גב דרבי מאיר אמר כלב מין בהמה, מודה בכלב כופרי שהוא מין חיה" (ירו', כז ע"א). אם כן כלב כופרי אינו כלב ואינו זן של כלבים, אלא מין אחר⁸¹סיפור הבבלי ביבמות נט ע"ב על נערה ביישוב היתלו (עילבון של היום?) שנבעלה על ידי כלב כופרי מוזר, אף שמסופר כמעשה שהיה. ייתכן שהנוסח "מעשה בריבה אחת בהיתלו..." הוא דפוס ספרותי כמו בתוס', נידה פ"א ה"ט. . עם זאת, אנו שומעים גם שיש מי שמאפשר כלאיים של כלב עם כלב כופרי. ההצעה שהכלב הכופרי הוא התן מתבקשת. התן נפוץ מאוד בארץ כחיית בר, ואינו נזכר במקורותינו בשם אחר. על כן סביר שהוא הכלב הכופרי, וקשה להניח שבעל חיים כה נפוץ לא ייזכר כלל במקורות.

העזים והצבאים – העז היא אכן אותו מין כמו צבי. העז הייתה חיית בית נפוצה ביותר, והצבי חיית בר. ברם, הצבי נזכר הרבה במקורות והיה ללא ספק חיית בר מוכרת ותדירה.

היעילים והרחילים – רחל היא כבשה. בלשון ארץ ישראל תמיד "רחלות", וכן בלשון בני בבל וכתבי היד הבבליים, בהשפעת המקרא, "רחלות". אבל אצלנו בכל עדי הנוסח "רחלים", או בכתיב דומה⁸²אפשטיין, מבוא, עמ' 282. .

הסוס והפרד – הסוס היה חיית בית שנועדה בעיקר למותרות, לרכיבה או למשיכת כרכרות להובלת שועי העם. בסוס השתמשו רק בני העילית ומקורבי השלטון, והוא מסמלי החברה הגבוהה⁸³בר, הסוס. . הפרד נוצר מזיווג של סוס וחמור. אין במשנה איסור על זיווג זה.

הפרד והחמור – הפרד אינו חיה פורייה, ואינו יכול לבעול ולהיבעל. אבל הפרדה מתייחמת, ומשום צער בעלי חיים התירו להרביעה (תוס', פ"א ה"ח)⁸⁴חכמים היו מודעים לחוסר היכולת של הפרד להתרבות. ראו, למשל, בראשית רבה, פמ"א ח, עמ' 393; ספרי דברים, קיט, עמ' 178, ועוד. . הפרד שימש אף הוא, כמו הסוס, רק את בני העילית⁸⁵הסוס קשור לקרון או למרכבה. ראו משנה, בבא בתרא פ"ה מ"א; מכילתא, ויהי בשלח, פ"ה עמ' 108. , וחכמים הסתייגו ממנו. היו שאסרו לרכב על הפרדה משום שהיא עצמה כלאיים⁸⁶תוס', פ"ה ה"ו, וראו דיוננו להלן פ"ח מ"ב. . בריאתה נתפסת בדרך כלל כמעשה אדם שיצר בכך "דבר שהוא מזיקן"⁸⁷ירו', ברכות פ"ח ה"ה, יב ע"ב; בבלי, פסחים נד ע"א. אך לדעת אחד מאמוראי בבל הפרֵדה היא ממעשי בראשית, ראו בבלי שם. , ובכלל אין בה ברכה (ספרי דברים, קיט, עמ' 178). במקורותינו נזכרות הפרדות הלבנות כחיות בית שהיזקן מרובה, וייתכן שההתנגדות היא גם מכיוון שהן מיועדות למותרות בלבד. פנחס בן יאיר, למשל, התנגד לבוא לסעודה בחצר הנשיא בגלל הבזבוז ששרר בו. דוגמה לכך היו הפרדות הלבנות שבחצר הנשיא, שהן מכלות ממונם של ישראל: "כל אילין יהודאיי זיינין?!" (את כל אלה יהודים מפרנסים?! – ירו', תענית פ"ג ה"א, סו ע"ג).

החמור והערוד – החמור היה מבהמות הבית הנפוצות ביותר, וכמעט לכל חקלאי היה חמור. בלעדיו קשה לתאר את משק הבית. הערוד נדיר יותר ומזוהה עם Equus Heminous, ממיני החמור⁸⁸להלן פ"ח מ"ו; בבלי, עבודה זרה טז ע"א ומקבילות, ועוד. . במקביל אף נזכר ערוד כאחד ממיני הנחש, ולא בכך עוסקת משנתנו.

אף על פי דומין זה לזה כלאים זה בזה – בגלל דמיון זה משמשת ההבחנה בין החיות הללו לסימן שהשחר עלה. על כן מותר לקרוא קריאת שמע משיכיר בין זאב לכלב או בין חמור לערוד (ירו', ברכות פ"א ה"ב, ג ע"א; בבלי, ט ע"ב).

בתוספתא ובתלמוד הירושלמי סדרה נוספת של חיות שהן כלאיים זו בזו, או שמותרות זו בזו. הרשימה בתוספתא רֵאלית למדי, חזיר וחזיר בר, חמור וחמור בר. בירושלמי כמה אפשרויות שהן בלתי רֵאליות לחלוטין, כגון הרבעה של עז ודג, ובכלל שאלת ההרבעה של דגים (חיות ים). בתחום זה הדמיון הרקיע שחקים. בפועל לא ניהלו קדמונינו מחקר שיטתי של הרבעה, לא בחברה היהודית ואף לא בחברה הרומאית, ולא רק בגלל המגבלות ההלכתיות. סיפורי העם בתחום זה רווחו בכל שדרות הציבור (איור 12).