תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבת · פרק 23 · משנה 1

[אות קעא] ברע"ב ד"ה ובלבד וכו'. לזמן מרובה משמע וקי"ל. אבל בשאלה יכול לתובעו כל עת שירצה ואע"ג דהכא בכדי יין דלא הדרא בעינא ולא שייך בזה ענין השאלה אלא לשון הלואה הכי קא"ל הריני מחזיר לך כל זמן שתרצה כמו שאל' אבל באומר הלויני ע"מ שאחזיר לך כל זמן שתרצה אסור. הרשב"א בחידושיו:

[אות קעב] בתוי"ט ד"ה וכן האשה. ומש"ה נמי בגמ' כי דייק. לענ"ד מלבד שהוא דחוק הא מ"מ הו"מ למפרך מרישא דמתני' דבב"מ אבל אומר הלויני עד שיבא בני וב"ה אוסר א"כ הוי מצי למפרך על רישא דמתני' דהכא גבי כדי יין מרישא דמתני' דבב"מ, וביותר דהא ע"כ פירכת הש"ס מכח הרישא דהא מהך בבא דלא תלוה כד ליכא קושיא דדלמא ב"ה מודה דביש לו שרי כמו לדידן בפירש סאה בסאה. אע"כ דסמיך ארישא דקתני וב"ה אוסר דלא מהני יש לו וא"כ יקשה כנ"ל:
ולזה נלע"ד לפי מ"ש בחי' הרשב"א בשם הרמב"ן שהקשה בדברי ב"ה דלא תלוה הא בשעת הלואה לאו מידי עביד ולא הול"ל רק אשה שהלותה ככר והוקר נותנת לה דמים ותירץ דמתוך שהוא דבר מועט חוששים שאע"פ שהוקרו תתן לה הככר דאומרת שמא תוחזק בשכונתה לצרת עין. א"כ זהו רק בככר דהוא דבר מועט אבל בשאר מילי אסור רק סאה בסאה. אבל להלוות סתם סאה מותר דאם יתייקר תתן לו דמים וא"כ ממילא ברישא כדי יין ליכא קושיא דלא פירש כדי יין בכדי יין. מש"ה פריך רק אסיפא דאשה מחברתה ככרות. וכן למה שתירץ הרשב"א לנפשי' שם קושית הרמב"ן הנ"ל הוא דוקא בככר והוא נכון מאד בעזה"י: