תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבועות · פרק 6 · משנה 7

[אות מד] תוי"ט ד"ה מי. תני ליה בלשון פקדון. בלקוטי מהרי"ל דייק מזה דגם משכון מקרי פקדון. ומי שנשבע שלא לקבל פקדון אסור להלות על המשכון. והובא להלכה בהגהת ש"ע יו"ד (סי' רי"ז סמ"ח):

[אות מה] בא"ד משום דבכל פקדון. אינו מובן לי דאטו מפורש במתני' מי נשבע תחלה דנשמע מזה דצריך המלוה לישבע שאינו ברשותו ויורה לנו מתני' בלישנא דפקדון דבכל פקדון הדין כן דישבע שא"ב. הא באמת לא קתני במתניתין רק מי נשבע. אלא כיון דבאמת הדין דשומר צריך לישבע שא"ב מוכרחים אנו לפרש דמי נשבע תחלה א"כ לא נשמע ממתני' דמלוה צריך לישבע שא"ב ללמד על פקדון דעלמא. גם למה דמשני אביי (בב"מ דף ל"ה) גזירה שמא יטעון ויאמר אחר שבועה מצאתיה. א"כ מי נשבע היינו דהמלוה נשבע כמה היה שוה א"כ לא נזכר כלל במתני' משבועה שא"ב וביותר דהא באמת אינו נשבע שא"ב דהא מסיפא מוכח דמיירי במאמינו (* פירוש מרישא דסיפא כמו דמשני רב אשי שם) אלא דברישא מה"ת יאמין לו דעי"ז ישבע המלוה ויטול. או כמ"ש הר"ן כיון דנתחייב הלוה שבוע' אף שמאמינו משבעינן ליה להמלוה תחלה שא"ב מחששא שמא יוציא וא"כ עכ"פ לאביי דאף אם נשבע שא"ב מ"מ חיישי' שיוציא ויטעון לאחר שבועה מצאתיה לזה ישבע המלוה כמה הי' שוה א"כ ממילא גם ברישא דרכו להאמינו על שא"ב דהא אף אם לא יאמין לו ישבע המלוה ויטול א"כ באמת בדינא דמתניתין דהכא ליכא שבוע' שא"ב וא"כ ל"ש לומר דנקט מש"ה לישנא דפקדון. ולענ"ד נראה דנקט לישנא דפקדון למ"ש הר"ן והובא בתי"ט כאן ד"ה והלה דהא דלוה הוי מודה במקצת ול"א שהודה לו שיתחייב לשלם כשיחזיר לו משכונו וכל עוד שלא יחזיר לו משכונו א"ח לשלם לו נמצא שלא הודה לו בשום חיוב (ואף אחר שנשבע לו שא"ב מ"מ בשעה שיצאה ההודאה מפיו לאו הודא' היא. וביותר אי לאו דר"ה ואינו נשבע שא"ב יאמר הלוה איני מאמינך לזה אמאי חייב לשלם להוי כא"י אם נתחייבתי) היינו דאף אם ידעינן דהמשכון בידו מ"מ הלוה חייב לשלם העודף על דמי המשכון עיי"ש א"כ י"ל דזהו בעצמו רצה המתניתין להטעים דהמשכון הוי רק כפקדון דעלמא ואין החיוב תלוי בזה דאף אם המשכון בידו לא נפטר זה מחיובו. כאלו היה פקדון בעלמא אצל המלוה: